יומני הולנד- פרק שניים עשר

מוזיאון נמו, הוא מוזיאון המדע.

המבנה שלו הוא בצורת ספינה ענקית ירוקה.

יש בו תצוגות אינטראקטיביות מרתקות בנושאים מדעיים שונים- והילדים וההורים שלהם מוזמנים לגעת ולהתנסות.

אהבתי שם פשוט הכל, אבל אני רוצה להתמקד בחמישה דברים שממש ממש אהבתי:

1. תצוגת הסיבה ותוצאה בקומה הראשונה. מבנה עצום שכולל בקבוקי מים שמתמלאים מניאגרה שמשתלשלת מהתיקרה ושמפילים קוביות שמסיעות את המשאית שמפוצצת בלון שמפעיל את הטיל וכו’. תצוגה אדירה.

2. בקומת הנוער- ישנה תצוגה נהדרת של חינוך מיני לתפארת מדינת הולנד- שזה אומר: להתקנא בפתיחות. אף אחד שם לא מצחקק במבוכה, הכל מוצג בצורה ישירה ומקסימה:

כמובן שאני זו אני, אז עשיתי שיעורי בית והבאתי לכם את עיקרי השיעור כדי שלא תישארו באפילה. תודו לי בסוף.

בתצוגה הזו, מסבירים לנוער על מגוון תנוחות, בליווי המחשות והסברים:

לא נהדר? אני מתה על ההולנדים האלה.

ובאמת שאין בעד מה- זו זכות לתת שירות.

בהמשך התצוגה הזו, יש מצג שממחיש מה עובר במוחו של המתבגר:

3. כשעולים קומה משם- יש מראות מעוותות- חלקן משמינות, חלקן מרזות. כמובן שאהבתי מאד את המראה המרזה. וכמובן שאמרתי “איזה מאמי- אני רוצה אחת כזו הביתה”

העלייה מלווה בשריקות ובקריאות התפעלות שיוצאות מהמראה. עונג.

4. בשלב הזה, היה ארוע כמעט ונפגע, כשלפתע פתאום שמתי לב שאיבדתי את הסלולרי שלי.

ה ס ל ו ל ר י  שלי.

ה ס ל ו ל ר י  שלי!!!

בנונשלנטיות בריצת אמוק פסעתי לאיטי טסתי אל עבר האינפורמיישן לשאול בנחת בהסטריה אם במקרה מישהו מצא סמסונג נוט 4? 

כן. מסתבר שמישהו מצא, והביא אותו ישירות לאינפורמיישן. כולל את כרטיס האשראי שלי בתוכו. הודתי בנימוס נישקתי את הרגליים לבחורה שבאינפורמיישן.

כבר אמרתי כמה שאני מתה על ההולנדים האלה?

5. כל סיטואציה בחיים היא הזדמנות ללמידה, ולכן על הדלת בשירותים, בזמן שעושים פיפי- יש אינפורמציה מלמדת על צבע הפיפי:

6. השעון ביציאה. הוא גאוני.

מישהו יכול לנחש באיזו שעה יצאנו משם?

כשאנחנו עוברים היום שוב ליד בית השקילה, אנחנו מבחינים בפסל הנהדר הזה:

הוא ניצב כאן מאז 1968 לציון 350 שנה להולדת המחזאי ברדרו. 

 הסצינה שבה הגבר מנסה לנשק את אהובתו הנרגנת, נלקחה מתוך אחד המחזות שלו. פסל קסום, שכל כך מזכיר לי אותי, כשאני מעוצבנת על מקגייבר והוא מנסה לפייס אותי בכח.

ואז מגיע שיא השיאים של היום. מצ’יסטה ואני, ע”ע המין החזק לבית משפחת גזית- הלכנו לדנג’און. הבנים ויתרו על התענוג והלכו לקנות נעליים.

זוהי חוויה אינטראקטיבית בהשתתפות שחקנים, תפאורה מדהימה ואפקטים מיוחדים כשהצופים הם חלק מההצגה וחווית הפחד היא המרכז פה. היה מפחיד אבל כיף כיף כיף. מומלץ בחום רב.

כשחברנו לבנים, עברנו שוב בכיכר ספאו, וחלפנו ליד פסל הילד השובב שפיספסנו אתמול (או שמא היה זה שלשום? איבדתי זמנים)

שבאמת בתרגום מהולנדית נקרא The Little Darling. הוא ניתן במתנה לעיר ע”י חברת סיגריות ב 1960 ולמעשה מייצג את הנוער באמסטרדם- עושים תמיד תעלולים אך בעלי לב של זהב. בשנות השישים, חברי התנועה האנרכיסטית “פרובו” נהגו להתכנס מדי שבוע בכיכר סביב הפסל הזה ולהפגין נגד משפחת המלוכה:

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים באחת המסעדות של הרשת הנהדרת LaPLACE 

זו מסעדה בשירות עצמי שמול עיניך וע”פ בקשתך מקפיצים לך את הנודלס, מבשלים לך את הפסטה או צולים לך את העוף. אחלה אוכל:

ואהבתי את הדרך הפשוטה שמסבירה איזה מיץ יש בקנקן:

אחר כך אנחנו חוצים את המדרחוב הראשי בפעם האלף לאורכו ולרוחבו.

שוב חוצים את התעלות, ובלי להתכוון עוברים עוד פעמיים ברובע החלונות האדומים- כל הזונות שם כבר מכירות אותנו בעל פה ומגלגלות את העיניים כשרואות אותנו שוב ושוב.

ולסיום סיומת של היום, אנחנו עולים על הגלגל הענק שניצב ביריד כיכר דאם:

הגלגל הענק מאפשר לנו לראות את הדברים שרואים מכאן ושלא רואים משם:

תחזיקו מעמד. מחר יום אחרון שלנו פה.