יומני הולנד- פרק תשיעי

בכל פעם שאני מטיילת באמסטרדם, ומסתכלת על החלונות של הבתים, אני מתה מסקרנות לדעת איך הם נראים מבפנים.

לכן אני כל כך שמחה על airb&b ישתבח שמו, aמאפשר לי לא רק להציץ פנימה, אלא לחיות בבית כזה כמו אמסטרדמית אמיתית.

 

 

(זו עמדת השידור שלי)

אז מהחלון שלנו אפשר לראות את החלון של השכנה המבוגרת שממול, והיא עצמה יכולה לעמוד ולבהות בנו ישירות לחלון המטבח בלי בושה במשך עשר דקות רצופות על הבוקר.

לא, באמת- היא ומקגייבר עושים מלחמת בהיות, ובודקים מי ישבר ראשון.

הוא נשבר קודם.

החלונות הענקיים לרוב נטולי וילונות- והם מאפשרים להציץ פנימה- מתוך תפיסה הולנדית שדוגלת בשקיפות ואומרת שאין לנו מה להסתיר.

אל הבית שלנו- נכנסים דרך דלת כחולה שפונה לרחוב. אחרי שמטפסים גרם מדרגות מהגיהנום- מגיעים לקומת המגורים. יש בה מטבח וסלון מוארים ומרווחים חדר כביסה ושירותים. בקומה השניה, שגם אליה צריך לטפס בגרם תלול מאד, נמצאים חדרי השינה והאמבטיה.

יש בקומה העליונה עמודי תמך מעץ כאלה:

בחדר שבו ישנים הילדים יש אפילו סולם לעליית גג, במידה ונצטרך להתחבא

וולדנפארק נמצא ממש מאחורי הבית שלנו, ואנחנו חוצים אותו ברגל בדרכנו למוזיאון ואן גוך.

בכניסה לפארק מקדם אותנו שלט אזהרה:

אסור לצפור, אסור לדרבק, אסור למנגל, אסור לשמוע מוזיקה. הטייס מסכם “בקיצור- אסור לעשות שמח. אשכנזים”

אבל למעשה מסתתרת פה תפיסת עולם הולנדית שבבסיסה רגישות קהילתית חזקה. לא מרעישים פה, כדי לא לפגוע בשכנים. יש לאזרחים ההולנדים תחושת אחריות אישית משותפת לאיכות החיים של הכלל ולכן הם מקפידים על הפרדת הזבל, שמירה על השקט, שמירה על סביבה נקיה וכו’. מצד שני- הרשויות דואגות לשרת את צרכי הפרט בצורה המיטבית באופן מאורגן ומסודר. מותר לעשן כאן הכל וזה מוסדר ע”י הרשויות, מותר לעסוק ולצרוך זנות ויש כידוע אזורים שמוקצים לכך.

החנויות נסגרות בהולנד ב- 6 בערב, דבר הגורם לנו כישראלים קפיטליסטים להתמרמר קלות- אך גם מאחורי זה עומדת מודעות חברתית עמוקה ומושרשת שמכבדת את הפועלים הפשוטים ושגורסת, שגם לקופאיות מגיע לחזור הביתה בשעה מוקדמת ולאכול עם המשפחה שלה ארוחת ערב. לכן אין כאן חנויות שפועלות 24 שעות ביממה כמו אצלנו. ההולנדים ידועים כמכבדי ושומרי החוק כי הוא מגן עליהם והם סולדים מכל הפרה של החוק ומסממני שחיתות.

הפארק נהדר וגם פה אנחנו נשמרים לנפשותינו מפני רוכבי האופניים השולטים בדרכים.

ככה אגב, מסיעים פה ילדים:

כשאנחנו יוצאים מהפארק, אנחנו נתקלים בחנות נהדרת בשם RIVERA MASON

ואני פשוט רוצה לעשות רילוקיישן ולעבור לגור בתוכה כמו שהיא

וזה חלון הראווה של החנות שליד:

 

 

 

 

 

 

 

וכולנו מיד מדמיינים איך תיראה הפיג’מה הזו על הנסיך הקטן  ג’ורג’ יקיר המשפחה:

לבסוף הגענו אל מוזיאון ואן גוך:

במוזיאון מוצג האוסף הגדול ביותר בעולם של ואן גוך. ואן גוך כידוע חי ומת כעני בגיל 37 בלבד, וזכה  בחייו הקצרים למכור ציור אחד בלבד. אחיו תיאו, שאליו היה קשור מאד- ושאשר מימן אותו לאורך כל חייו בתמורה לבעלות על ציוריו- מת משברון לב חצי שנה בלבד אחרי וינסנט והוא אף נקבר לצידו. תיאו האח הותיר אחריו אלמנה צעירה, בת 28 ותינוק קטן. זו היתה אלמנת האח שמכרה את ציוריו של ואן גוך ואשר הביאה אותו להכרה הפנומנלית אשר לא זכה לה בחייו אלא רק אחרי מותו. האחיין הצעיר- לכשגדל- המשיך את דרכה והוא מיוזמי המוזיאון הזה.

ואן גוך היה ממציא הסלפי- 

רבות מהיצירות שלו הן פורטרט עצמי, מהן ניתן ללמוד על התפתחות מחלת הנפש ממנה סבל.

כולם אוהבים להצטלם עם ואן גוך הסלבריטי

אבל ואן גוך הסלב אוהב להצטלם איתנו :

מחנות המוזיאון יש נוף נהדר:

והנה אנקדוטה מצחיקה- רפרודוקציה של הציור “קציר” היתה תלויה בסלון שבבית ההורים שלי כשהייתי ילדה קטנה קטנה:

עד גיל 8 הייתי בטוחה בטוחה בטוחה שזה ציור נוף של עמק יזרעאל, בדיוק כפי שהיה נשקף מחלון המכונית כשהיינו נוסעים צפונה ובחולפנו על כביש הסרגל.

תארו לכם מה גדול היה השוק כשגיליתי יום אחד שזה ציור של  ואן גוך ההולנדי, ושזה לא צויר כלל מכביש הסרגל. עד היום אני מתקשה להאמין שזה לא העמק. הכי הגיוני שזה עמק יזרעאל- לא ככה? אני קוראת לציור הזה “עמק יזרעאל ההולנדי”.

בחנות המוזיאון מוכרים לוחות שנה ואן גוך, מחזיקי מפתחות ואן גוך, מפיות נייר ואן גוך, צעיפים ואן גוך, ממחטות ואן גוך, סלי קניות ואן גוך, חולצות ואן גוך, כיסויים לסלולרי ואן גוך, מטריות ואן גוך, שעוני ואן גוך ועוד הזרוע נטויה.

ואן גוך היה חותך לעצמו את האוזן השניה אילו היה רואה את זה.

אבל מי אני שאשפוט. גם אני קניתי דגם חדר ואן גוך ועפרונות צבעוניים בקופסת פח ואן גוך ומגנט ואן גוך.

כשיוצאים מהמוזיאון רואים מרחוק את הסלוגן I amsterdam

שהפך להיות האייקון של העיר. אנשים מצטלמים עליו, מתחתיו, בתוכו וסביבו. אורכו 23 מטר וחצי. סלוגן זהה מוצב בסכיפהול בעוד שסלוגן שלישי, באופן משעשע, משנה את מקומו ברחבי העיר- ומופיע בתערוכות, הופעות, פסטיבלים וארועים חשובים. כיום הוא מוצב באיצטדיון האולימפי לקראת מרתון אמסטרדם.

הגשם תופס אותנו קצת בהפתעה, וכשאנחנו עוצרים לקנות עוד 2 מטריות, שואל אותנו זקן הולנדי חביב:

How do you stop the rain?

והוא משיב מיד:

by umbrella!

אנחנו בשוק אלברט קאופ.

זה שוק פתוח גדול

אבל הכי הכי הצחיקו אותנו החולצות המודפסות עם הסלוגנים ההו, כה משעשעים.

או כמו שאמרה לי המצ’יסטה: “אמא, זה לא לגילי! וחלק מזה אפילו לא לגילך! אני מרגישה שנהרסת לי הילדות!”

ואם אתמול חזינו בנפילתה של שלגיה- היום הגיעה תורה של עליסה:

הגשם קצת ביאס אותנו בשלב הזה, אז כמו הולנדים אמיתיים עצרנו בסופר אלברט היין ורכשנו פרודוקטים לארוחת צהריים, בישלנו ואכלנו בדירה שלנו:

אני מבקשת שתתמקדו בשולחן העץ הנהדר של רולוף. כזה מאמי, אני רוצה כזה הביתה.

אחרי הארוחה חזרנו לטייל בקאלוורסטראט- שזו שרשרת הרחובות סביב הדאם.

על הניאו קרק מתנוססת עכשיו כרזה לתערוכת מרלין מונרו, לרגל 90 שנה להולדתה. 

מחר אדווח.

עוד אנחנו מספיקים לעשות בקרת איכות לאוכל האסייתי של wok to go ואז חוזרים הביתה עייפים אך רצוצים.

היה יום נפלא. להתראות מחר.