אחרי שהפשרנו קמעה באוטובוס- הגענו לחוות איילים
שם הסבנו לסוג של ארוחת צהריים בבית טיפוסי מעץ
וכשסיימנו לאכול ולשתות הצטרפנו לטקס של שאמאן מסורתי
חלק בלתי נפרד מאורח החיים של הסאמים,תושבי לפלנד, הוא גידול איילי הצפון
איילי הצפון בלפלנד חיים בטבע אך לכל אחד מהם יש בעלים ויש עליהם סימון למי הם שייכים. יש להם פרווה עבה,ואת הקרניים שלהם הם משילים מדי שנה ומצמיחים חדשות במקומן. הסאמים אוכלים את בשר האייל, שותים את חלב האיילה, משתמשים בפרווה שלו ומהקרניים הם מכינים כלי אוכל, ידיות, כפתורים ועוד.
החווה עצמה יפהפיה וקסומה.
יובל מסביר לנו, שבלפלנד, אין זה מנומס לשאול בעל חוות איילים “כמה איילים יש לך?” כי זה כמו לשאול “כמה כסף יש לך בבנק”. משום מה זה כל כך משעשע אותי, ובכל עשר דקות אני פונה למקגייבר ושואלת אותו: “סלח לי, כמה איילים יש לך?”
כשאחזור הביתה אני הולכת לאמץ את אלמנט העששיות התלויות על העצים ושבתוכן נורות.
יש במקום מגלשת קרח, ומי שרוצה, מתגלש לו להנאתו במגלשת הקרח
מי שרוצה יכול לצאת לסיבוב קצר במזחלה הרתומה לאייל
\
מי שרוצה יכול לחזור להתחמם ליד האש. ע”ע סיגל ומקגייבר
ואיך יודעים שסיגל ואני קורצנו מאותו חומר? כשהיא מצביעה על החפץ הבלתי מזוהה שתלוי בסמוך למדורה ושואלת איזה סוג של קרן אייל זה ולמה זה בדיוק משמש ושתינו מצחקקות בהנאה
הנה היא, מצחקקת לה
ומי שרוצה יכול לגשת ולהאכיל את האיילים:
תמונת היום- צולמה בערב, במלון. אנחנו מנסים להפשיר ואני מוצאת את מקגייבר יושב עם הפן על המיטה ומייבש לנו את הנעליים.
היה יום מושלם. המשך יבוא.
