היום האחרון שלנו בלפלנד. אנחנו מתאמצים לארוז ולדחוס לשתי המזוודות את כל המטלטלין, ומטלטלים אותם לאוטובוס. אנחנו נוסעים לאזור יער פראי ששמו שובר השיניים הוא ואאטונקי קונגס שעובר באזור הלאפי וממשיך לסיביר.
מסלול טיול רגלי קצר בטבע השקט, המושלג, הקסום
אנחנו חוצים את הנהר מעל גשר, ובאזור הזה הקרח נשבר, ורואים את זרימת המים מתחת לשכבת הקרח
במהלך הצעידה אני נהנית נורא לנענע את העצים ולראות איך השלג נופל מהם בבת אחת. זה נשמע לי ממש קסום, להישאר בלפלנד ולעבוד כמנענעת עצים. סיגל זורקת רעיון לפתוח חברה שמפשירה לאנשים את הרכבים בבוקר. אנחנו כבר מפנטזות איך הסטארטאפ הזה יפרנס אותנו ויאפשר לנו להמשיך לטייל בלפלנד. הטכניקה שהיא מציעה זה לשפוך מים רותחים על הרכבים. אז אחרי הרכב הראשון שפוצצנו לו את השמשות- החברה פושטת רגל, ואין מנוס- אנחנו נאלצות לברוח בחזרה לישראל.
המבנה הקסום הזה הוא השירותים:
מבעירים עבורנו מדורה במרכז
ויובלי נושא דברי פרידה. הוא מסכם את כל החוויות שעברנו השבוע ובדגש על איזו קבוצה מופלאה היינו, עם אווירה טובה, אפס איחורים.
בתור נציגת הועד, עליתי גם אני לנאום את נאומי- שאף הוא מסכם את כל החוויות שעברנו השבוע בדגש על איזה קבוצה מופלאה היינו, עם אווירה טובה, אפס איחורים פלוס איזה מדריך מדהים ומהמם היה לנו.
עדי המהמם תיעד את כל הנאום:
אלה השעות האחרונות שלנו בלפלנד. אין לנו מושג מתי נחזור לכאן אי פעם, וברור לכולנו שגם אם כן- נתקשה מאד לשחזר את החוויה המזוככת שעברנו.
סיגל מתנסה בחטיבת עצים:
אני וסיגל במוד הקבוע שלנו:
יובל מדגמן לנו את המדורה:
וסיגל ואני נשכבות בשלג, לחוש עוד קצת את הקסם הזה עם הסרבלים המגושמים שלנו:
טליה המתוקה, שהגיעה לכאן עם אבא שלה:
משאילה לסיגל את הכובע לצרכי צילום:
ותמונה אחת של ארבעתנו.
סיגל ועדי, שהיו השותפים המושלמים שלנו בטיול המופלא הזה. שמיום ליום נקשרנו אליהם יותר ויותר, שבמשך שבעה ימים לא הפסקנו לצחוק ביחד על שטויות- ושבטוח עכשיו קוראים את זה. אין לי מספיק מילים לתאר את העונג שהרגשנו בלחלוק את החוויה הנדירה הזו ביחד איתכם. אנחנו אוהבים אתכם הרבה הרבה.
כשאנחנו עוצרים להזדכות על הציוד הארקטי, גם הנהג מרקוס, מבקש לשאת דברים. הוא לוקח את המיקרופון ובהתרגשות גדולה הוא מודה לנו. הוא אומר שמעולם לא פגש קבוצה כזו טובה, שמגיעה תמיד לפני הזמן.
ואז יובל משמיע את “החגיגה נגמרת”- וכולנו בוכים בלב.
אנחנו מגיעים לשדה של רוביניימי.
עוד פרידה ועוד חיבוק.
ונגמר.
תודה לכם שקראתם וליוויתם אותנו מרחוק בטיול הכל כך מיוחד הזה.
