נושא שחשוב שנתעכב עליו בטרם נצא לדרך, הוא נושא הביגוד. כיוון שהטמפרטורות בלפלנד יכולות להגיע למינוס 30, הטיול הזה דורש הערכות מיוחדת. ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש מינוס 30 מעלות, והדבר הכי קרוב שהיה לי זה להיכנס לפריזר שבו שוררות מינוס 18 מעלות בלבד. לא להיט.
עם נחיתתנו ברובניימי נצטייד במעטפת חיצונית שתכלול סרבל ארקטי, נעליים מיוחדות, כפפות מיוחדות וגרבי צמר- אך אנחנו צריכים לדאוג בעצמנו לשכבות הפנימיות יותר. וכיוון שאני אדם שסובל מקור באופן קיצוני (בתקופות שאני לא סובלת מגלי חום הכוונה), אני כבר חודש עסוקה בלרכוש ובלאגור ביגוד תרמי. כמה עסוקה? בואו נגיד שהקמתי מאחז קטן בדקטלון ראשל”צ. מדובר ב-4 שכבות הגנה תרמיות שיילבשו מתחת לסרבל הארקטי, וכן מדובר באקססוריז נילווים הכוללים שלל טייצים עם אפקטים מחממים, כובע כלב, כובע צמר, כובע לפנים, גרביים תרמיות, כפפות דקות, כפפות עבות, חם- צוואר, צעיף, מעיל דק, עליונית, מעיל עבה ו-30 שקיות חימום, כי גם הסוללות של המצלמה והרחפן לא פראייריות והן צריכות בעצמן הגנה מהקור.
יום שני, 5:30 בבוקר. אנחנו בדרכנו נתבג”ה. בטרם נמסור את המזוודות שלנו, המכילות את כל הפאר התרמי הזה, אנחנו פוגשים את סיגל ועדי.
כמה מילים על סיגל ועדי:
עוד בשלב הבירורים וההתלבטויות לגבי לפלנד הצלחתי להלהיב את חברתי האהובה והמיוחדת במינה סיגל ואת בעלה עדי להצטרף אלינו. הצטרפותם אלינו שימחה אותי מאד כי עשיתי חשבון שמקבוצה של שלושים ומשהו איש יש כבר שלושה אנשים שאני ממש מחבבת. וכבר הסברתי מה אני חושבת על טיולים מאורגנים, כך שעשרה אחוז זו התחלה מעולה.
ההיסטוריה המשותפת שלי ושל סיגל מתחילה אי שם בכיתה ה’. סיגל הגיעה בתחילת השנה לכיתה שלנו. היא היתה הילדה הכי יפה והכי חכמה בכיתה ועד כיתה ז’ היא היתה החברה הכי טובה שלי. בסוף כיתה ז’ נפרדו דרכינו (אני עברתי דירה ואחר כך גם היא) ולפני שנה מצאנו זו את זו בהתרגשות גדולה בקבוצת הנוסטלגיה של עיר ילדותנו הקסומה. מאז כבר הספקנו להשלים פערים של שלושים שנה פלוס, ואפילו הספקנו לצאת וללמוד ביחד קורס מהמם (מנפלאות המח לנפלאות האדם, קורס סופר מומלץ על חקר המח), להפגיש את הבעלים שלנו ועכשיו גם לצאת ביחד ולהגשים את חלום לפלנד המשותף שלנו, ביחד עם הבעלים. איזה עולם?
(סיגל ואני, נפגשות אחרי 30 שנות פרידה. אושר צרוף)
לפני שפוגשים את סיגל ועדי, אנחנו פוגשים את המדריך שלנו יובל, שכבר למדתי להכיר אותו דרך התשובות הסופר סבלניות שהוא השיב לשאלות הסופר מנג’סות שנשאלו בקבוצת הווטסאפ אשר הוקמה לכבוד הטיול ושכוללת את כ-ל המשתתפים.
14:30 בצהריים, אנחנו נוחתים ברובניימי. למרבה הנוחות, שעון ישראל מסונכרן עם שעון לפלנד.
כשיוצאים מהמטוס ונכנסים לטרמינל, מתקבל המחזה המרהיב הרצ”ב:
השלג משליג לו ללא הפסקה, והכל שלגים של שלג מושלג מסביב. מרהיב.
הטרמינל ברוביניימי הוא כה זעיר, כשמיד אחרי החתמת דרכונים הסופר מהירה, אנחנו נכנסים לאולם הקטן שבו יש רק מסוע אחד יחיד ובודד למזוודות. כלומר, השדה יכול להכיל בכל פעם טיסה אחת יחידה. ומסביב הכל קישוטי סנטה קסומים:
אט אט מתחילות לצאת המזוודות. הן יוצאות קפואות עם תוספת של קישוטי שלג:
המטוס מכיל 5 קבוצות של “קשרי תעופה”, ואנחנו מקבלים תדריך כיצד להתלבש, וכיצד לצאת החוצה לאוטובוסים וכיצד לא להחליק בשלג. מקגייבר מתלבש בעוד שיכבה ועוד שיכבה ועוד…הוא זוכה לכינוי “ולדימיר פוטין” בטיול הזה.
והנה אני. שמחה ומאושרת, מתחת ל 4 שכבות תרמיות, לודמילה פוטינה סטייל:
אנחנו יוצאים לאט ובזהירות החוצה משדה התעופה והמחזה פשוט מרהיב!!!
ואפילו הצלחתי להתלהב, לצלם ולא להחליק בו זמנית, ומי שמכיר אותי יודע שמדובר בהישג מרשים:
הנה פוטין שדומה לבעלי:
והנה אני, לודמילה:
אנחנו עולים לאוטובוס שלנו, וקשה לי לתאר כמה מסורבל לי הכל. אני צועדת במעבר של האוטובוס בלי יכולת להשתמש במפרקים שלי- אז כל הגוף זז במיקשה אחת בתוך הביגוד התרמי, תכלס- ברכיים זה לחלשים חחח
האוטובוס כבר מאוכלס בכל הקולגות שלנו לקבוצה ומיד אנחנו מזהים שהספסל האחורי של האוטובוס, שבאופן מסורתי מאכלס את המופרעים של הכיתה- פנוי. כמובן שאנחנו עטים עליו- כי לא רק שיש לי מקום לשבת בלי צורך לקפל רגליים חחחח, יש שם גם מראה פנורמי נפלא דרך החלון האחורי.
המדריך שלנו יובל הוא חומד של ילד, ואני מציעה לו שאהיה האמא המאמצת שלו לשבוע הקרוב, והמותק הזה מסכים מיד!
היעד הראשון שלנו הוא מרכז ההצטיידות. זה מן בקו”ם כזה, שבו עוברים שרשרת חיול, רק ללא החיסונים
מקבלים סרבל ארקטי, שנלבש על כל הבגדים, כי אם עד עכשיו לא חשנו מסורבלים, אז עכשיו עולים שלב:
מקבלים נעליים ארקטיות שננעלות על זוג גרביים תרמיות ועל זוג גרבי צמר שמקבלים במקום, ועכשיו ברוך השם גם אין שימוש למפרק הקרסול
ומקבלים שקית זק”א לבנה, שבתוכה לא מעמיסים גופות כפי שסברתי בהתחלה, אלא בסה”כ מעמיסים בה את כל הציוד:
מודדים את הציוד, ואם הוא לא מתאים- מחליפים לך.
ותיקי הקוראים בוודאי זוכרים את השאילתא שהעלתי בעבר, האם הציוד הזה עובר כביסה בין מחזור טיול אחד למישנהו. כשאני שואלת את בני המאומץ החדש, המדריך יובל, את השאלה הזו בדיוק- הוא מגלגל את העיניים ואומר “ברור ברור, אני רק לא בטוח אם זה עובר שתי כביסות או שלוש” איך הצליח לי האימוץ??? בדיוק תשובה כזו היה נותן לי הבן הביולוגי שלי חחחח.
הנה אני אחרי מדידה, פשיטה, החלפה, ולבישה מחדש. מדובר בפעילות גופנית מאומצת, והיא למעשה הפעילות המרכזית של היום. לסיכום: אם קודם לא יכולתי לזוז, עכשיו אני לא יכולה להניע אפילו את שרירי הפנים, ראו בעצמכם:
לאחר ההצטיידות, הגענו למלון החמוד שלנו שנקרא סוקוס. החדר גדול ונפלא והוא נותן אשליה של חדר באמצע היער, ושידות הצד הן בעצם גזעי עצים אמיתיים:
לא ציינתי, אבל מלבד זה שהעמסתי מזוודה שלמה בכל המלאי של דקטלון ראשל”צ, את המזוודה השניה העמסתי במגוון מזונות לשעת חירום, כיוון שלא הייתי בטוחה האם מגיעה אספקת מזון סדירה לרוביניימי שנמצאת בקצה העולם, ליטרלי. מה שניתן לראות בתמונה זה את אחת הארוניות במלון שעברה הסבה למזווה:
הערב יורד על לפלנד בשעה חמש אחה”צ, ובשעה 19:30 כבר ממש חושך בחוץ, ואנחנו כולנו צועדים בשלג המושלג לארוחת הערב אותה נסעד במסעדה סמוכה:
כפי שניתן לראות, יש רק מינוס 16 מעלות בחוץ, שבמונחים לאפיים- זה חם
הארוחה היתה טעימה, וכוכב הערב היה מרק תפוחי אדמה בשמנת עם שבבי בצל מעל, זה אולי נשמע שואתי, אבל זה היה ממש טעים:
בארוחת הערב אנחנו מכירים לאט לאט חלק מחברי הקבוצה, ואני ממש שמחה לספר שזה לא מה שחשבתי. אחלה אנשים יש פה.
אנחנו גם מזמינים את יובל לשולחן שלנו ומראיינים אותו על עצמו ועל לפלנד. אנחנו דנים בסיכויים שלנו לראות את הזוהר הצפוני, ומסתבר שיש אפליקציה שיכולה לחזות מתי והיכן ניתן לחזות באורות הזוהר. מקגייבר/פוטין מיד מוריד שתי אפליקציות כאלה, כדי למקסם את הסיכויים. כי כבר הזהרתי שאני בלי לראות את הזוהר הצפוני לא חוזרת הבייתה! תחזיקו לנו אצבעות שנזכה.
אנחנו מתעניינים לדעת מה עוד יש לעיר רוביניימי להציע לנו, מלבד מרק תפוחי אדמה ושמנת, ומסתבר שיש פה…… סופרמרקט! סיגל ואני מיד קופצות, כי סופרים בחו”ל זה פטיש משותף לשתינו, ובתום הארוחה, כולנו צועדים לסופר ומשוטטים בין המעברים השוממים שלו, כאילו שזה מינימום הלובר.
מה שיש לי לומר, זה שבמזווה המאולתר שלנו במלון יש יותר מוצגים מאשר בסופר של רוביניימי.
ומה שמצחיק בסופר ברוביניימי, זה שהטמפרטורות במקרר הן גבוהות יותר מהטמפרטורות בחוץ. לא יותר חסכוני היה להשאיר את כל הסחורה בחוץ?
לצערי לא מצאתי שום פרודוקט שהלהיב אותי, מלבד מפיות של המומינים- כי הרי לפלנד היא ארצם מולדתם.
ואף על פי שהיום הזה היה בעיקרו יום בקו”ם, המקום הזה הוא קסום ומופלא וזה היה יום מושלם.
ניפגש מחר.
