את הבוקר אנחנו מתחילים בחוות אילוף וגידול של כלבי האסקי.
כדי לסבר את האוזן, היום הוא היום הכי קר עד כה- מינוס 30 מעלות. הדעות חלוקות לגבי הטמפרטורה המדויקת- יש אסכולה שאומרת שהטמפרטורה היא רק מינוס 25 מעלות, ויש אסכולה מחמירה יותר שמדווחת על מינוס 30. אנחנו הולכים על בית שמאי.
בחוות כלבי ההאסקי אלסקי אנחנו מקבלים תדריך מאלכס, המדריך המקומי, על אופן הנסיעה במזחלות הרתומות לכלבים.
והקבוצה נחלקת ל- 2.
קבוצה א’ יוצאת לסיבוב של חצי שעה במזחלות הרתומות לכלבי ההאסקי, ואילו הקבוצה השניה נכנסת למבנה עץ שבמרכזו מדורה כדי לשתות תה ולצפות בסרטון המתאר את אופן הגידול של כלבי ההאסקי, ועל שיתוף הפעולה הייחודי בינם לבין הסאמים תושבי הצפון לאורך מאות שנים.
כשקבוצה א’ תסיים את הסיבוב שלה, הקבוצות יתחלפו.
בזמן שאלכס נתן את הסבריו, סיגל ועדי עשו קונסוליום קצר, ובסופו הם הכריזו בנחרצות כי קפוא להם מדי וכי הם לא ישתתפו כלל בפעילות מזחלת הכלבים, אלא יעבירו את הבאסה בסבבה סביב המדורה.
אנחנו הולכים לשתות איתם תה, ומקגייבר נוטה להיגרר אחרי שני המשתמטים האלה, להוריד פרופיל מקרבי לג’ובניק מדורות ולא להשתתף במזחלות.
כשנגמר הסרט והמדריכה אומרת כי עלינו לצאת אל המזחלות, סיגל מודיעה למדריכה הלאפית שהם לא ישתתפו. המדריכה פותחת על סיגל זוג עיניים כל כך משתוממות. “לא תיסעו במזחלת הכלבים?! מתי יזדמן לך בחיים שוב לעשות דבר כזה?” איך שאני שומעת את המשפט הזה אני מיד נעמדת ומודיעה למקגייבר שאנחנו בהחלט משתתפים, וגם סיגל מיד משנה את דעתה, והיא ועדי עולים להקבצה א’.
ואז כולנו הולכים למתחם המזחלות…
לכל מזחלת רתומים חמישה כלבי האסקי שכל מה שהם רוצים לעשות בחיים זה לרוץ. הם אוהבים את מזג האוויר הזה והם אוהבים לרוץ.
הנוסע יושב בתוך מזחלת מרופדת בעור איילים. רגליו- במקרה שלנו- רגליי- מכוסות בבד כחול נגד רסיסי השלג הניתזים
הנהג- במקרה שלנו- בעלה של הנוסעת- עומד על שתי רגלי העץ של המזחלת. במידה וצריך להאט הוא לוחץ בעזרת רגל אחת על המעצור, ובמידה וצריך לעצור עצירה מלאה, הוא צריך ללחוץ בעזרת שתי הרגליים על המעצור.
אנחנו יוצאים לדרך- והכלבים שועטים באטרף, הם על 120 קמ”ש. מקגייבר מנסה להאט אותם, אבל לפתע פתאום בום…! הוא מחליק ונופל, ונגרר ליטרלי אחרי המזחלת בשכיבה, כשאין לו יכולת לעצור והוא נאחז במזחלת ולא מרפה. סרט אימה. אני צועקת לו שישחרר, הוא צועק בחזרה שבשום אופן, אחרת המזחלת תדהר בלי יכולת עצירה כלל, והאוריינט אקספרס המטורף הזה נמשך כמה שניות, עד שלבסוף הוא הצליח תוך חירוף נפשו לעצור בעזרת היד את המזחלת. אם זה נשמע כאילו שחטפתי דום לב באותן שניות- זה מכיוון שחטפתי דום לב באותן שניות. אחר כך, כשהוא חזר למקומו על רגלי המזחלת והמזחלת המשיכה לדהור הוא נשבע לי שהוא בסדר ושלא אדאג אז צילמתי אותו מהעמדה חסרת האונים שלי כדי לוודא שהוא אכן בסדר, אך מהתמונה לא ניתן להבין הרבה.
ככה אגב נראים כולם בזמן פעילויות האקסטרים האלו. הקור כל כך עז, שכל מילימטר בפנים ובראש- מכוסה בכל דרך אפשרית- כי כל מה שלא מכוסה- קופא. ואז ניתן לראות אנשים עם זקן קפוא, גבות קפואות, נזלת שקפאה. לי באופן אישי קפאו היום הריסים וגם השיניים אם זה אפשרי בכלל, ובשלב מסויים גם קפאו לי שרירי הפנים. במשך רבע שעה הסתובבתי עם שרירי פנים קפואים, והרגשתי כמו אחרי שימוש אובר דוז בבוטוקס, שהוזרק ע”י ד”ר בחאווה.
בחזרה למקגייבר- הוא התאושש מהר והוא באמת בסדר.
ובחזרה לכלבי ההאסקי-המסלול המעגלי שבו הם שועטים- עובר בתוך יער קפוא- והמראה של יער קפוא הוא מראה אגדתי קסום.
בשעה טובה נגמרה החוויה הזו, וברוך השם גם איבדתי תחושה בכפות הרגליים, שעל אף 3 שכבות גרביים ונעליים ארקטיות מרופדות- הכפור הקפיא את הנעליים וחדר עמוק פנימה.
במושב האחורי של האוטובוס, הרשום על שמנו בטאבו, אני מקבלת שירות הפשרת רגליים ייחודי מהאומנת המסורה שלי:
עכשיו הגענו לחוויה מספר שתיים להיום-האתר גו קארט- זהו מסלול למכוניות קארטינג המותאם לתנאי הקרקע
מי שרוצה להשתתף- משתתף. ומי שלא- יושב באוהל המיוחד הזה שבליבו בוערת מדורה לחימום, ומעביר את זמנו בחימום הידיים ובהפשרת כפות הרגליים.
סיגל ואני מוותרות על חווית הקארטינג והפעם גם עומדות במילה שלנו. מקגייבר עושה סיבוב אחד שאחריו הוא הרגיש שמיצה את העניין-
אבל עדי יוצא לסיבוב אחד ואחרי שהוא מסיים את הראשון- הוא מיד יוצא לסיבוב השני. עדי הוא מסוג הגברים שכשהוא מדבר על מכוניות יש לו ניצוץ בעיניים. וברגעים אלה הניצוץ גדול. כשהוא מסיים את הסיבוב השני אני באה לעזור לו להוריד את הקסדה מהראש, אבל כשאני מסתכלת לו בעיניים אני מציעה לו לשמור את הקסדה על הראש ולהצטרף מיד לסיבוב השלישי. וכך היה:
לסיבוב הזה מצטרפים גם מדריכי הקארטינג המקצועיים של המקום, וגם יובל המדריך שלנו שאימצתי לבן ושסיפר לי קודם לכן שיש לו בעייה כי הוא נורא תחרותי. ופתאום המסלול הפך למסלול של מקצועניים תחרותיים. ובזמן שאלה מתחרים- מופיעה קשת יפה בשמיים
המרוץ האחרון הסתיים ויובל שלנו סיים אותו במקום הראשון!!!
התוצאות הסופיות מתפרסמות על הלוח- וכולם רצים לבדוק באיזה מקום הם סיימו:
והנה פניו המחייכות של יובל המהמם שלנו כשהוא מגלה שהוא סיים במקום הראשון:
יאי!
בזמן שאלה התחרו- התקבצו להם נשים, זקנים וטף סביב מדורת השבט בתוך האוהל
תנחשו כמה שמחנו, סיגל ואני, בסולם של מינוס שלושים עד מאה כשהגיע האוטובוס המחומם לאסוף אותנו? ולאן נסענו משם? ומה עשינו ומה ראינו? כל זאת יסופר בפוסט הבא עלינו לטובה.
