כשהגענו הנה אתמול והטמפרטורה היתה מינוס 15 מעלות, השווצתי קבל עם ופייסבוק בטמפרטורה הקיצונית.
אבל הבוקר התברר לנו, שמינוס 15 זה לחלשים. הטמפרטורה היום היא מינוס 25 מעלות טבין ותקלין!!!
והשלג בשלו- ממשיך להשליג לו יומם וליל. מול החלון במלון שלנו נוצר קיר שלג כל כך גבוה, עד כדי כך שלא נזקקנו להסיט את הוילון.
השעה היא 8:30 בבוקר, ורק עכשיו השמש נזכרת לזרוח כאן
הזריחה מתרחשת ממש אל מול עיננו, וזה מקסים.
זהו גשר למברג’ק, גשר מיתרים שעובר מעל הנהר הקפוא. הוא נחנך לפני 30 שנים
והופה. מתחילה זריחה
הקבוצה מתכנסת
כולם נהנים לצלם את הגשר
ואחרי התכנסות, אנחנו צועדים לעבר סככת אופנועי השלג
מקבלים קסדות
מצטלמים עם הקסדות
ויוצאים עם הקסדות להמשיך לצפות בהמשך הזריחה
כעבור שעה, אנחנו צועדים לעבר האופנועים
זהו המדריך המקומי, והוא מסביר את כללי הנהיגה וכללי הבטיחות ואת שלושת סימני הידיים המוסכמים- לעצור, להאט ולנסוע.
למדריך קוראים מיקו, וקל לזכור את השם שלו, כי אנחנו נותנים בו סימנים: “מי מתעסק? זה מיקו”
סוף סוף יוצאים לדרך, והרכיבה היא בזוגות. מקגייבר הוא הנהג, אני יושבת מאחוריו ומצלמת. מדי פעם הוא שואל: “את בסדר???” ואני עונה לו: בטח, למה? ואז הוא אומר: אני מפחד שתיפלי ושאני לא אשים לב ואמשיך לנסוע. אז אני מנסה לגרד לו את הגב כדי להפגין נוכחות- אבל זה קשה. הוא עטוי 4 שכבות ביגוד פלוס שכבת מעטפת של סרבל ארקטי, אז אני רק טופחת לו בחיבה על הגב מפעם לפעם כדי שידע שאני עדיין כאן.
אנחנו רוכבים מעל נהר שקפא מלכת. הקור חודר לעצמות, ולפתע אני מגלה שכפפה אחת נפלה לי בדרך, תהא מנוחתה עדן. אני מתאבלת על הכפפה, וגם על חמש אצבעותיי שעומדות לנשור.
באותו רגע שאני מגלה שהכפפה נעלמה ותיכף אני מתחילה לשבת עליה שבעה, סאנה המדריכה שלנו עוצרת את השיירה. היא עוברת ביננו ושואלת אם הכל בסדר. אני אומרת שסבבה, רק שאיבדתי את הכפפה שלי. “אה, אל תדאגי- המדריך מאחור מצא אותה, והוא כבר מביא לך אותה”.
ואז הוא מגיח ומביא לי את הכפפה שהתחלתי לשבת עליה שבעה ושלפתע קמה לתחייה.
אני מספרת את האנקדוטה הזו כי במינוסים המטורפים פה, חשוב ביותר להקפיד על השילוש הקדוש- כובע, כפפות וצעיף. בכל פעם שמסירים את הכפפה לכמה שניות כדי לתפעל את המצלמה או כדי לגרד באף- האצבעות חוטפות מכת קור ולוקח לאצבעות ה מ ו ן זמן להפשיר.
הנוף הוא בלתי ניתן לתאור. מרחבים עצומים של לבן לבן לבן. מדי פעם רואים איזה בית בודד. אבל אל תטעו לחשוב שיש המון בתים. הכל מאד מאד שומם. שומם במובן הוואוו של המילה.
אחת לכמה זמן סאנה עוצרת את השיירה כדי לוודא שאף אחד לא נעלם לנו.
לבסוף, כעבור שעתיים נסיעה, שבהן לא מרגישים את כפות הידיים, כפות הרגליים, האף ועוד איברים חיוניים- אנחנו עוצרים ליד הביקתה שבה נעצור לנוח. אנחנו מפנטזים על מרק חם ואני כבר מתחילה לבנות אסטרטגיה בראש כיצד אני מסירה את הסרבל כדי להיכנס לשרותים, אבל פתאום קוראים לנו לבוא לראות משהו.
לסיגל בנוסף לאף שקפא- קפאו המשקפיים, אז היא לא רואה, ועדי משמש ככלב הנחייה שלה כדי להעביר אותה מנקודה א’ לנקודה ב’.
בנקודה ב’ עומד לו מדריך ויקינגי והוא שולף איזה מקדח ענק מאמתחתו
נותן לו כמה סיבובים קלים בשלג
ובנונשלנטיות הוא פוער חור בקרח שמגיע עד לשיכבת הים.
אל החור שנפער הוא מחדיר חכה עם פתיון תולעת בר מינן, וממתין בסבלנות לדג הפראייר התורן
ובינתיים, סאנה המהממת פורסת מלוא הטנא חכות
ומסתבר שאנחנו עכשיו מתנסים בכוחות עצמנו בקדיחת חורים בקרח לשם דייג.
למדריך הויקינגי זה לקח בדיוק דקה. לחור שלנו נדרשה עבודה של שלושה גברים (אחד קודח, אחד מחזיק לו והשלישי מחלק הוראות) וזה נמשך כעשר דקות.
והנה, גם לנו יש חור!
זוהי התולעת:
וניסינו לדוג. אתם בטח מדמיינים שלהקת סלמונים ישבה שם למטה בים והמתינה רק לנו, אז צר לי לאכזב. אף סלמון לא קיפח את חייו היום:
כשהבנו את זה,התחלנו סוף סוף לצעוד לעבר הביקתה, וחלום פשיטת הסרבל ועשיית פיפי החל לרקום עור וגידים.
הביקתה חמה ונעימה, מעוצבת עם אלמנטים לאפיים כמו קרני אייל, ועורות דובים תלויים על הקירות
ובתוך הביקתה המתין לנו מרק סלמון בשמנת, שזה הדבר הכי טעים שאכלתי
ולקינוח הוגשה מן לחמניית גבינה מתוקה, שזה הדבר השני הכי טעים שאכלתי
השתייה החמה מוגשת בספל לאפי מיוחד שמגולף מעץ:
לא הספקתי לצלם, אבל היתה גם עוגה עם נרות יומהולדת שהגשנו בהפתעה למקגייבר, כי היום הוא יום הולדתו. את העוגה יובל ואני קנינו לו בלי שהרגיש, אתמול כשערכנו סיור תרבות בסופר. אז יום הולדת שמח למקגייבר, שאתמול זכה לכינוי פוטין, אבל היום אני מכנה אותו “האומנת”. האומנת פונה אלי כל היום במשפטים “תשימי כפפות שלא תקפאי”, “אל תורידי את הכובע שלא תקפאי”! “תכסי את האף שלא תקפאי”וכו’ וכו’- הבנתם את הפרנציפ. כשאני מתמרמרת ושואלת מה נסגר איתו הוא אומר לי שזה הגיל, ושאני לא מבינה כי אני צעירה וככה זה כשמבוגרים.
אז בשלב מסויים האומנת יצא לצלם עם הרחפן שלו ואני נשארתי כמה רגעים בלי השגחה וממש רציתי למרוד ולהוריד את כל הצעיפים והכובעים והכפפות ולנצל את חוסר נוכחות האומנת,
אבל היה לי קר מדי.
בצער רב אנחנו צריכים לעזוב את הביקתה החמימה ולחזור לכפור בחוץ. הנה גדר שהוקמה מלבני קרח. אלה קוביות קרח במלוא המובן הקובייתי שלהן
הילדים האמיצים של הקבוצה מועמסים על מזחלת השלג, והם בראש השיירה. יובל מוודא שהם כולם בסדר לפני שיוצאים לדרך
והנה אנחנו אחריהם
בדרך חזרה לרוביניימי אנחנו עוברים דרך יער קפוא, והנוף פה הוא כל כך ייחודי, נוף שלא ראינו כמותו מעולם. מהמם זה אנדרסטייטמנט
הקרח נתפס על העצים והשיחים ויוצר כמו פסלי רורשאך. בהתחלה חשבתי לעצמי: “יו, מישהו פיסל פה פיל!” ואחרי שנייה קלטתי שזה אף אחד לא פיסל- זה הטבע עשה. והיו שם קופים, עוברים, נשים מיניקות, ועוד שלל פסלי קרח כיד הדמיון הטובה עלי
סאנה עשתה לנו תחנה קצרה לצילומים
אנחנו התחלנו בהתלהבות רבה לבנות איש שלג
ולהתפלש בשלג ולעשות מלאך, למורת רוחה של האומנת שלי, שאיימה שיהיה לי קר בתחת!!!
המסלול הסתיים ברוביניימי, ומה שקרה אחר כך יסופר בפרק הבא.
