יומני ניו יורק 3: סנטרל פארק והמט

בבוקר אנחנו יורדים לדיינר מאתמול, והמלצר היפני כבר מכיר אותנו. נפתחת סחבקייה קטנה שבסופה הוא שואל: the same as yesterday?

זה ה the same as yesterday שלנו:

בסאבווי נרשמת השיחה ההזויה הבאה:

אני: תראה את הבחור המקועקע שמולנו. אין לו נקודה אחת בגוף שלא מקועקעת. אפילו האצבעות שלו מקועקעות. על יד ימין מקועקעת השנה 1964 ועל יד שמאל 1967. מעניין מה קרה לו בשנים האלו.

מקגייבר: בטח ב 1964 אמא שלו מתה וב 1967 אבא שלו מת.

אני: זה לא הגיוני. הוא אפילו לא נולד ב 1964.

מקגייבר: אז כנראה ההורים שלו מתו לפני שהוא נולד. זה מסביר למה הוא נראה ככה.

אני: חחחח

לבסוף הגענו אל בניין דקוטה שנושק לסנטרל פארק:

ממש פה, בפתח הבניין, ב 8 בדצמבר 1980 נרצח ג’ון לנון. ואני זוכרת את היום הזה כאילו שהיה אתמול:

ממול לבניין, אתר ההנצחה לזכרו שהקימה יוקו אשתו :”שדות תותים לנצח” כשבמרכז האתר, פסיפס ה imagine

פעמיים בשנה, ביום הרצח, וביום ההולדת, יש אזכרה המונית במקום. אבל גם בשאר ימות השנה, מעריצים עולים לכאן לרגל.

יושב שם זמר חמוד על הספסל עם גיטרה ומנגן ביטלס וכולנו שרים ביחד איתו:

הנה עוד דברים שאהבתי במיוחד בפארק:

את מזרקת בתסדה שמוכרת לנו מהמון סרטים:

התקרה שמתחת למרפסת בתסדה מכוסה ב 15 אלף אריחים צבעוניים וששוקלים ביחד 50 טון|

הפסל של האנס כריסטיאן אנדרסן, שתוכנן במיוחד כדי שילדים קטנים יוכלו לטפס עליו ולהתרפק לו על הברכיים:

או ילדות גדולות:

על לוחית ברונזה בקדמת הפסל כתוב, כי הפסל מוקדש לכל אותם ילדים שאיבדו את הוריהם באסון ה 11 בספטמבר. מצמרר.

לא רחוק מהאנס, ניצב הפסל של עליסה בארץ הפלאות:

בתוספת אותה ילדה מתעלקת:

והפסל של רומיאו ויוליה:

ואף הצלחתי להנציח את הגירסה היפנית שלהם, כמעט באותה פוזה:

הטיילת:

הסנאים:

המתעמלים:

אגם החממה.שנקרא כך כי במקור תוכנן להיות אגם עם כיסוי זכוכית, אבל כיסוי הזכוכית ירד מהפרק, ונשאר רק השם:

טירת בלוודיר, שממנה יש נקודת תצפית נהדרת על הפארק:

הראמבל, שזהו יער פרוע במרכז הפארק בו חיות אלפי ציפורים נדירות:

המדשאה הגדולה, עליה מתאמנים ילדים חמודים בבייסבול:

האובליסק:

ומאגר המים ע”ש ג’קלין קנדי אונסיס, חברתי הדמיונית:

 

אחרי 20 ק”מ צעידה לאורך ולרוחב הפארק, הלכנו לאכול במסעדה המקסיקנית המגניבה לוסי, שהיא יפה לאללה:

תכירו בבקשה את מוחיטו, החבר החדש שלי:

מוחיטו נתן עבודה, ואחרי שהלכנו לנוח, נסענו למוזיאון המטרופוליטן, שאצלנו בניו יורק קוראים לו בשם הקיצור “המט”:

ראשית כמיטב מסורת הבלוג, קצת פורנו מוזיאונים, כי כפי שגילו היוונים הקדמונים עוד הרבה לפנינו: סקס מוכר:

מי היה מאמין שזהו הרקולס. ממנו ציפיתי ליותר!:

וכרגיל אצלי, אני הכי אוהבת את האגף המצרי:

אבל הדבר הכי יפה במוזיאון הזה, הוא המוזיאון עצמו:

וכדי לסגור מסורת כמו שצריך, הנה ישו כפרה עליו:

אגב, פה בניו יורק שם הקפה שלי הוא ג’וליה:

בערב, עוד הצלחנו לדחוס את המחזמר המופלא מלך האריות בברודווי. ברודווי או לא ברודווי, אנחנו צופים בגרביים:

כשיצאנו מההצגה, השעה היתה 23:00 בלילה והרחובות עדיין הומים כאילו אמצע היום:

נשוב ונתרוצץ פה גם מחר. לילה טוב.