אני רוצה להתחיל את הפוסט באנקדוטה דווקא מסוף היום.
כזכור, כשהגענו למלון ניו יורקר לפני ארבעה ימים איפסנו אותנו בתוך חדר בגודל קופסת גפרורים עם נוף שפונה לבניין שממול שממילא הוסתר בשל הטינופת שעל החלון. אבל אנחנו שנינו חסידי אומות, לא נוטים להתלונן על זוטות.
צילמתי את היופי לצורך המחשה:
החדר:
והאין נוף:
אך ביחד עם החדר הקטן ועם הבלי נוף, קיבלנו על חשבון הבית גם תקלה מרגיזה מאד. עד עכשיו, כבר העירו אותנו פעמיים באמצע הלילה עם נקישות גסטפו על הדלת, בתביעה שנפתח מיד לביקורת גלאי עשן יען כי התקבלה התראת עשן מהחדר שלנו. מיותר לציין כי לא דובים ולא עשן. זוהי התראת שווא.
אחרי שאחר הצהריים, התפרץ לנו בפעם השלישית לחדר מאבטח בגודל מכונת משקאות, בטענת גלאי העשן המופרכת, נשרף לי הפיוז הראשי במח, שכמעט והפעיל את הגלאי, והפעם על אמת.
כמו שאני, אחרי מקלחת, החלקתי לתוך הכפכפים וטסתי 29 קומות למטה אל הקבלה בדרישה שיחליפו לנו חדר, ויפה התראת עשן מופרכת אחת קודם. הפקידה בקבלה באופן מחשיד, נענתה מיד, ושלחה אותנו לבדוק אם החדר החדש נאה בעיננו. החדר החדש גבוה יותר ב 10 קומות, גדול פי 4 מקופסת הגפרורים שלנו והנוף הנשקף מהחלון הוא נוף אמיתי ויפה פי אלף.
צילמתי לשם המחשה:
החדר:
והנוף:
העיגול משמאל הוא הגג של המדיסון סקוור. שווה.
ביום יפה, אפילו רואים מפה את נהר ההאדסון
. שווה פעמיים.
מיותר לציין כי החדר נאה ביותר בעיננו. רק מה? החדר עוד לא נקי פיקס. בתמונה ניתן לראות מיטה קצת פרועה מהדיירים הקודמים, אז הפקידה שולחת מישהי לנקות, ובינתיים שומרת אותו על שמנו במחשב. החדר ינוקה, את קופסת הגפרורים שלנו נפנה, את המזוודות ישמרו לנו בשמירת חפצים, וכשנחזור בערב, נוכל לקבל את החדר הגדול עם הנוף הקסום. סבבה.
אכן יצאנו, טיילנו, קרענו את העיר, וכשחזרנו למלון ב 23 בלילה בשארית כוחותינו, ניגשנו לקבלה לקבל את החדר השמור. איך שראתה אותי הפקידה, היא מלמלה משהו לא ברור על המנג’ר והסתלקה. הפקידה שאיתה הסתלקה ביחד עימה, והפקיד הנותר אמר לי שזה בטיפול אבל מבלי להסתכל לי בעיניים. פה חשדתי. אנחנו ממתינים עשר דקות ואני בינתיים מתסרטת סרט אימה בראש שבו תיכף יחזירו אותנו לקופסת הגפרורים עם מטרד נקישות הגסטפו באמצע הלילה, וזאת אחרי שזכינו לראות את הארץ המובטחת בקומה ה 39.
ואז מגיע המנג’ר. הוא מצטער, אבל את החדר הגבוה, הגדול ועם הנוף הם נתנו בינתיים למישהו אחר.
באותו רגע עלה לי המרוקו לראש. בזמן הזה המנג’ר מנסה לסדר לנו חדר חלופי במחשב, כשברקע אני מגייסת את כל אוצר המילים שלי באנגלית כדי להסביר כמה אני מרוגזת, מעוצבנת, כעוסה, נרגנת ולא מרוצה.
ואז חלה תפנית בעלילה, והמנג’ר משדרג אותנו לסוויטה הענקית בקומה ה 40 עם חדר וסלון ומכונת קפה ומטבחון ומקרר ושתי טלוויזיות וספה ושתי כורסאות ועם נוף מנהטן אמיתי שנשקף מבעד לחלונות המבריקים.
אז מה הדרש בסיפור הזה? לפעמים צריך לדעת לגייס את הגן המרוקאי כדי לפתור בעיות, אפילו אם זה בניו יורק.
ואם לא זכית לאחד כזה מהמאגר הגנטי שירשת מהבית, תתחתן עם מישהי שיש לה.
***
ועכשיו נתחיל מההתחלה:
את הבוקר אנחנו פותחים במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע.
אך עד שייפתח, אנחנו מגלים עוד פינות חמד בסנטרל פארק המהממוש הסמוך:
קן לציפור בין העצים:
על הספסלים בפארק יש לוחיות הקדשה, הנה אחת ממש חמודה:
גולת הכותרת של המוזיאון הוא מאובני הדינוזאורים:
מאד משמח אותי שהדינוזאורים נכחדו. לא הייתי רוצה להסתובב ברחוב ולהיתקל באחד כזה!
אחרי המוזיאון צעדנו לכיוון האפר איסט סייד היפה:
לבסוף הגענו אל היעד שלנו, חנות המיניאטורות המהממת הזו:
הנה השלל:
אחר הצהריים נסעו לגריניץ’ וילג’.
פארק וושינגטון סקוור המגניב מוקף כולו במבני אוניברסיטת ניו יורק:
במרכז הפארק נמצאת המזרקה הגדולה, שמוכרת לכולנו מסצינת הפתיחה של “חברים”:
רק לידע כללי, בעבר שימש הפארק כאתר קבורה לאלפים שמתו מהתפרצות הקדחת הצהובה, ועד היום בין עשרת אלפים ל 22 אלף גופות קבורות מתחת לריצוף ולעצים!
יותר מהכל אני מתה על חנויות הספרים בניו יורק.
והספר הזה חבר לכוחותינו. הוא חלק מסידרת ספרים לילדים עם איורים משגעים. יש לי כבר אחד מלונדון, ועכשיו ניו יורק:
עוד דבר שאני אוהבת בעיר הזו, זה את המסעדות המקסיקניות.
תכירו את מרגריטה, החברה החדשה והשובבה שלי. נחמדה אליך בהתחלה, דופקת לך את הראש בהמשך, אבל בזכותה העיר פתאום נראית אפילו עוד יותר מהממת:
כשמתחיל להחשיך, אנחנו צועדים לכיוון האמפייר סטייט בילדינג:
אבל אני ממשיכה להיות מוקסמת מהפלטאיירון שמאחורינו, ומצלמת אותו מעוד כמה זוויות:
אחרי עמידה בתור הארוך לבידוק, עמידה בתור הארוך לכניסה, המתנה בתור הארוך למעליות, אנחנו עומדים בקומה ה- 86 באמפייר סטייט בילדינג! ועם התצ”אות האלו, אני מסיימת את הפוסט. לילה טוב.
