זהו הנוף הנשקף מהסוויטה שלנו, ממרומי הקומה ה40.

השידרוג הזה הפך אותנו לקצת אליטיסטים. אז כשאנחנו יורדים במעלית והיא עוצרת לפשוטי העם שבקומות התחתונות, אנחנו מסתכלים עליהם קצת בהתנשאות, ולא מבינים למה אין מעלית אחת פרטית לדיירי הסוויטה, ומעלית אחת לכל השאר!

בלית ברירה אנחנו נאלצים להתערבב איתם .

צעידת הבוקר מובילה אותנו אל נהר ההדסון. תיכף נעלה על סיפון של אניה כזו:

וממנה נשקיף על ניו יורק, אבל מבחוץ.

מי מבחין בדגל ישראל, מעצמת העל מספר אחת, שבלעדיה אמריקה היתה קורסת על בטוח?

זוהי נושאת המטוסים אינטרפיד, שעוגנת בנהר. היא משמשת כמוזיאון אינטראקטיבי ובו מוצגים מטוסים, חלליות, צוללות. האינטרפיד עצמה השתתפה במלחמת העולם השניה. יש כבוד.

וכל כך כיף לצפות בקו הרקיע של ניו יורק…

במיוחד דרך הפוזה הקבועה הזו:

המגדל הגבוה ביותר הוא “מגדל החירות”, והוא מרכז הסחר העולמי החדש, שנבנה על חורבות מגדלי התאומים. גובהו 541.3 מטר, כשנות העצמאות של ארה”ב בשנת חניכתו, 2014.

מלא מלא מלא אנשים נוסעים לראות את פסל החירות: משלמים הרבה כסף, עומדים המון זמן בתור, עולים עליו, ולבסוף מי שבאמת זוכה לראות אותו זה אנחנו.

שלושה גשרים מחברים את מנהטן עם השכונות המקיפות אותה: גשר ברוקלין, גשר מנהטן וגשר וויליאמסבורג, והם מסודרים בסדר הזה, ועל מנת לזכור מי הוא מי, נתנו בהם סימנים: BMW.

זהו גשר ברוקלין:

וגשר מנהטן:

הבתים שצופים על מנהטן מעבר לנהר, דומים מאד לבתי המיניאטורות מהחנות שהיינו בה אתמול. או שמא זה להפך:

האמפייר סטייט בילדינג הוא הבניין השני הגבוה ביותר בניו יורק.

חזרנו לקרקע, ועכשיו אנחנו בשכונת טרייבקה.

התושב הכי מפורסם של השכונה הזו, הוא הנסיך ג’ון קנדי ג’וניור, זכר חתיך לברכה, שעם מותו הטרגי שבר לי את הלב למליוני רסיסים. אז אני מנצלת את ההזדמנות לשים תמונה שלו כאן בבלוג, עם הקשר רלבנטי:

אנחנו בדרך למוזיאון הגראונד זירו. הוא ממוקם בדיוק היכן שעמדו מגדלי התאומים.

בדרך יש השתקפויות מופלאות על גורדי השחקים:

המונח גראונד זירו, נועד במקור לתאר אזור בכדור הארץ שנפגע באופן חמור כתוצאה מאסון טבע, אך מאז ארועי ה 11 בספטמבר, מזוהה המונח הזה עם האתר שבו עמדו מגדלי התאומים.

אתר ההנצחה מורכב משתי בריכות ענק, שסביבן מפלים, ועל היקף הבריכות מוטבעים שמות הרוגי האסון. שמות הקורבנות קובצו על המעקות בתשע קבוצות. בהתאם לבקשת המשפחות, השמות קובצו על פי יחסי קירבה בינהם- קרובי משפחה, חברים, חברים לעבודה נרשמו זה ליד זה. באופן זה הונצחה שותפות הגורל בינהם. ארגון כזה של שמות הוא ייחודי לאנדרטה הזו.

מוזיאון ה 11 בספטמבר נחנך לפני שנתיים. המוזיאון שוכן בחלל העמוק שמתחת לרחבת האנדרטה. מדרגות נעות מובילות אל חלל המוזיאון שנמצא למטה, עד יסודות מרכז הסחר העולמי הישן.

במוזיאון תצוגה הסטורית ותצוגת זכרון.

בנוסף גם מוצגים שרידיו והיסודות של מרכז הסחר העולמי.

מתוך אלפי ההרוגים (כ 2900 הרוגים), רק 1600 גופות זוהו בודאות והובאו לקבורה. שרידי הקורבנות שנמצאו באתר לאחר פינוי ההריסות ואשר טרם זוהו, קבורים בחלל מיוחד במתחם המוזיאון. הכניסה לחלק זה של המוזיאון מותרת רק לבני משפחות הקורבנות.

ומוצגים כמה סיפורים אישיים מצמררים במוזיאון, כמו סיפור האופנוע הזה:

בקיץ 2001, הכבאי ג’רארד בפסיסט רכש אופנוע ישן מדגם הונדה 1979. הוא האמין שיוכל לשפץ אותו ולהפוך אותו לאופנוע פעיל. חבריו הכבאים התבדחו שבטח יקח לו המון זמן וכסף רק כדי להשמיש את המנוע.

לאחר מותו של בפטיסט בארועי ה11 בספטמבר, נשאר האופנוע באיפסון בתחנת הכיבוי.

לאחר שקראו מאמר על שיפוץ אופנועים, קיבלו החברים השראה, והחליטו לשפץ את האופנוע לזכרו. הכבאים שניצלו מהאסון, בסיוע חברת הונדה, שיפצו את האופנוע וקראו לו Bike of healing, והוא ידוע כאופנוע החלומות.

12 ורדים צוירו על מכסה הדלק שלו המסמלות את 12 הכבאים מהתחנה של בפטיסט, שניספו באסון.

מיד לאחר ה 11 בספטמבר, הוצבה רפליקה של פסל החירות על המדרכה שממול לתחנת כיבוי האש במנהטן.

התחנה איבדה 15 כבאים באסון. אנשים שעברו ליד הפסל הניחו עליו דגלים, תמונות, הקדשות, תפילות, הספדים וכסף.

לאחר מספר חודשים, הכבאים החליטו להציב את הפסל במוזיאון האינטרפיד, ובמהלך הצבתו שם, הפסל צבר עוד ועוד פריטים.

אחת הדמויות שאותי הכי מרגשות מארועי ה 11 בספטמבר הוא קפטן פטריק בראון, המכונה “פאדי”.

קראתי עליו המון במהלך השנים האחרונות, וזו הזדמנות מצוינת לספר עליו.

פאדי הצטרף לתחנת כיבוי האש של ניו יורק ב 1977, והיה לאגדה עוד בחייו. לפני כן היה לוחם מארינס בוגר ויאטנם והיה הכבאי המעוטר ביותר בניו יורק. המסירות שלו להצלת אנשים- בעבודה שלו ומחוצה לה, הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה מאד בתקשורת בניו יורק הרבה לפני ארועי ה 11 בספטמבר 2001.

הוא היה מפקד אהוב מאד, והפקודים שלו מספרים עליו שבכל סיטואציה, גם הקשה ביותר, הוא היה מרגיע תמיד ואומר:

Don’t worry fellas, we’ll take care of it.

פאדי נהרג בזמן שעלה ברגל למגדל הצפוני כדי לסייע לניצולים. הבניין התמוטט כשהוא היה בתוכו. פאדי היה אחד מ 343 כבאים שנהרגו באסון. העיר ניו יורק הצדיעה לו ונפרדה ממנו ב 9 בנובמבר 2001, בטקס אשכבה שנערך בכנסיית סנט פטריק. קהל של אלפים גדש את הכנסייה.

בספר שכתבה לזכרו גיסתו, היא סיפרה: פאט אף פעם לא עשה חצי עבודה. בכל דבר שעשה, הוא נתן 100 אחוז מעצמו. הוא היה רציני ומעמיק וגם צנוע. הוא היה מנומס באופן קיצוני ותמיד היה עסוק בלעזור לאנשים.

גם ארוסתו לשעבר, כתבה עליו ספר בו היא מקבצת זכרונות אישיים שלה ושל חברים. קוראים לספר Miss you, pat

אני ממליצה מאד לקרוא עליו ולצפות בסרטים שנעשו לזכרו.

במוזיאון, מוצגת הקסדה של פאדי:

כשפאדי הגיע לזירה, הוא לא חבש על ראשו את הקסדה הרגילה שלו, אותה השאיר במכונית שלו. הקסדה הזו, הקסדה שהושארה, הוצגה בטקס האשכבה בכנסיית סיינט פטריק ב 9 בנובמבר 2001, התאריך בו היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה 49.

כשהגיעו הכבאים מתחנת Ladder company 3 בפיקודו של פאדי, לסייע לאזרחים במגדל הצפוני, הם הגיעו לקומה ה 35 בשעה 9:21 בבוקר. פאדי, שלא יכל לתקשר עם הכבאים שהיו בלובי, השתמש בטלפון משרדי שעדיין פעל, כדי ליצור קשר עם החמ”ל. הוא דיווח על אנשים שרופים ועל רבים שעושים את דרכם למטה במדרגות ושהוא מבין מהם שהאש נמצאת בקומה ה 75. המילים האחרונות שלו היו: “כבאית 3, אנחנו ממשיכים לעלות”. הוא ועשרה כבאים נוספים שהיו עימו, נהרגו בהתמוטטות הבניין בשעה 10:28 בבוקר.

הכבאית עצמה ניזוקה לגמרי מהתמוטטות הבניין ומוצגת במוזיאון.

***

בלילה צעדנו על גשר ברוקלין המקסים:

ומה שקרה בהמשך, יסופר בהמשך.