כדי לחוות את החוויה האמריקאית במלואה, החלטנו ללכת ולצפות במשחק בייסבול.
נסענו לברונקס, לאיצטדיון היאנקיס, לצפות במשחק הליגה של היאנקיס מול הלוס אנג’לס איינג’לס.
האיצטדיון ענק באופן שלא ניתן לתאר במילים:
מלפנינו התיישבו שני האוהדים המושבעים האלו, ובכל פעם שהקבוצה שלנו, כלומר היאנקיס, השיגו נקודה או איך שלא קוראים לזה כשהם מצליחים לעשות משהו טוב, הם הסתובבו לעשות איתנו היי פייב כאילו שאכלנו מאותו המסטינג בקולג’.
באופן עקרוני מה שעושים האוהדים בזמן המשחק זה לאכול, והרבה. המבורגר, צ’יפס, נקניקיות, עוף מטוגן, פופקורן, בירה, צמר גפן מתוק ועוד מאכלי בריאות:
המשחק נפתח בשירת ההמנון, כשהילדות החמודות האלו זייפו אותו בחינניות, וכל הקהל עמד. המהדרין הורידו את הכובע והחזיקו אותו קרוב לחזה.
הקהל מגיע בזמנו החופשי, חלקו יושב במקום ורובו עסוק בלקנות אוכל. אנשים מתישבים מתי שבא להם, יוצאים שוב לאכול (שם רואים את המשחק על מסכים) ונראה שהמשחק הוא מן תרוץ לצאת מהבית ולאכול.
וכן, גם באמריקה יש את “אני הולך! אני הולך!” במגרש.
לא אמרתי, אבל הקבוצה שלנו, היאנקיס, הם עם הכובע הכחול:
בעוד שהקבוצה היריבה, זו שאנחנו לא בעדה, הם עם הכובע האדום:
הטרחן הזה, הוא האיש כאפות של היציע. הוא הגיע עם טבלה ריקה והוא ממלא אותה ביד. הוא מתעד כל זריקה, כל החטאה, וכל השם יודע מה. אבל מדי פעם הוא צועק ביציע “חבר’ה! בואו נעודד!!!”
אצלנו כבר מזמן היו עושים לו שמיכה.
לפעמים השחקנים מפספסים, והכדור מגיע עד הקהל. מי שתופס את הכדור, משאיר אותו אצלו. אלינו הוא לא הגיע, כי אנחנו ישבנו ביציע העליון, זה של הקמצנים.
בזמן שאני מצלמת, מקגייבר מנסה להסביר לי את חוקי המשחק. אני חוסכת את זה מכם. זה משמים.
במקום זה, התמקדתי בדירוג החתיכים.
הגעתי למסקנה, שג’וני גיבוטלה, לוקח את כולם בהליכה, והוא בכלל מהקבוצה היריבה!
הנה ג’וני כפרה עליו:
ועם הקסדה האדומה!
כעבור שעה, הבנו את הפרינציפ. איחלנו לשתי הקבוצות בהצלחה והמשכנו בדרכנו.
גו יאנקיס!
וסליחה ג’וני.
