אחרי שסיימנו לטייל בהרים, הגענו בחזרה לרתמינו בשעה 15:30. התלבטנו מה עושים. מצד אחד התחשק לנו להמשיך לטייל, מצד שני היינו עייפים. מצד שלישי, כבר קלטנו את היוונים האלה: הם רגילים לקחת מנוחת צהריים ארוכה במיוחד, ואז הם חוזרים לפעול במלוא כוחם לעת ערב.
החלטנו להשתלב באווירה והלכנו לשנוץ.
אחרי השנץ, יצאנו לסיבוב בין ערביים ברתמינו. זוהי שעת הזהב, גן עדן לצלמים.
שוטטנו בין הסמטאות המקסימות שפספסנו בסיבוב הראשון שלנו שם.
ניתן לתמונות לדבר בעד עצמן:
המצ’יסטה סימנה באר מסוים כבר בסיבוב הראשון שלנו שם, והחלטנו לעצור שם לקפה. הזמנו לארבעתנו פרטוצ’ינו, שהיה טעים לאללה, וכעבור חצי שעה כשהזמנו חשבון, ניגש אלינו המלצר מתפוצץ מצחוק. “פה בכרתים, יושבים לשתות קפה במשך 3-4 שעות. לא מסיימים אותו אחרי חצי שעה! את צריכה ללמוד להרגע” הוא אמר לי. הסברתי לו שאצלנו הישראלים הכל מהר ומיד, אין לנו זמן, והוא אמר שאני צריכה להגיע לכרתים more often כדי ללמוד 
. האמת? מתאים לי.
זה הבאר. אם אתם עוברים שם בסביבה, תעצרו לקפה. לא יגרשו אתכם גם אם תשבו 4 שעות:
בסימטה הזו קלט מקגייבר חנות לבתים מיניאטורים, כמו שאני אוהבת. עמדתי שעה בחנות והתלבטתי באיזה לבחור, ובינתיים המוכר הסביר לי בסבלנות שיוצרת אותם אמנית מקומית ובתקופת שיא התיירות הם נחטפים ע”י תיירים. לבסוף רכשתי שניים.. הם עלו לי ביחד 100 יורו. השארתי אחרי מוכר מאושר, שקרא לי בחזרה לחנות ונתן לי במתנה אריח קרמיקה למזכרת. מיד אחרי שסיימתי לקנות, הוא סגר את החנות שלו. צחקנו שעשה את היומית . אחר כך פגשנו אותו שוב עם אשתו והילדים מטיילים בסמטאות. אמרנו שלום כאילו אנחנו חברים ותיקים.
נפרדנו מכרתים בטעם של עוד: הנופים, ובעיקר האנשים שפגשנו בדרך היו מקסימים, חמים, נחמדים ונתנו לנו הרגשה של אורחים מאד מאד רצויים. ישראל, היא לא מילה גסה שם, בדיוק להפך. אני לא יודעת למה תמיד מלעיטים אותנו בשטויות ששונאים אותנו בכל מקום. בכרתים מתים עלינו. תענוג של מקום.
קלימרה כרתים, בטוח שנחזור אליה שוב.
