שחר של יום חדש מאיר את שמי פריז.
מקגייבר ואני יוצאים לסיבוב הבוקר הקבוע שלנו: כביסה- בגטים- קרואסונים- אקליירים בשכונת חיים.
את כיפת הזהב של האינווליד אנחנו רואים מחלון ה”סטו” שלנו כל יום. בלילה היא מאירה באור מיוחד.
אנחנו מחליטים ללכת להשתטח על קברו של הצדיק נפוליון, מיד על הבוקר.
האינווליד הוא הגירסה הצרפתית ל”בית הלוחם”. הבניין הוקם ב- 1670 כדי שישמש בית חולים לפצועי מלחמה, ועד היום מתגוררים בו פצועים. חלקו הגדול של המבנה הוא מוזיאון להיסטוריה צבאית. יש שם כנסייה ושם גם מוצב ארונו של נפוליון בונפרטה.
(כנסיית הדום, באינווליד)
כמה מילים על נפוליון:
בגיל 15 הוא החל ללמוד באקדמיה הצבאית
כשהיה בן 24 קיבל דרגת גנרל
בהיותו בן 35 הכתיר את עצמו כקיסר צרפת
הוא הובס בקרב ווטרלו מול האנגלים, אשר הגלו אותו לאי הבודד סנט הלנה, שם מת בשנת 1821 בהיותו בן 52.
במושגים שלי: גבר-גבר.
40 שנה לאחר מותו, הובא נפוליון לקבורה בטקס מרשים שעבר דרך שער הנצחון הגדול.
הוא נקבר כאן, בכנסיית הדום בתוך שישה ארונות קבורה.
סביב הארון יש שניים עשר פסלים של נשים (כמספר הנצחונות שלו). הן עומדות כמו במשמר כבוד נצחי.
במבנה שליד נמצא מוזיאון הצבא ובו שמורים חרבות, נשקים, שריונים וגם כל הפריטים האישיים של נפוליון.
ישנו במוזיאון אגף שלם המנציח את שתי מלחמות העולם.
אותנו בעיקר מעניינת הנקודה היהודית ואנחנו סקרנים כיצד הם יתייחסו לשואה במוזיאון. יהודי פריז, כידוע, רוכזו ביולי 1942 באיצטדיון ד’היב בפריז ומשם נשלחו למחנה דראנסי לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. במוזיאון אין אזכור לזה. השואה מוזכרת שם כפרט שולי. יש שולחן תצוגה סמלי של טלאי צהוב ושלוש תעודות זהות של נשים יהודיות. מישהו עלול לחשוב שבשואה מתו שלוש נשים בסך הכל. מטריד.
וכן טלפרינטר עם מברק באידיש.
סה טו.
אנחנו קצת בשוק מההתייחסות המתומצתת הזו. מה שאומר שהיסטוריה היא כנראה עניין סובייקטיבי. בשבילנו מלחמת העולם השנייה היא השואה. עבור הצרפתים זה כתם הבושה מהכיבוש הנאצי ימ”ש.
זו דרך אגב, האניגמה המפורסמת:
וזה דגם של “ילד קטן”: פצצת האטום שהוטלה של ההירושימה
ודה גול הדגול.
וזוהי ההיסטוריה על רגל אחת: גרמניה כבשה את צרפת ב- 1940. השליטה בצרפת חולקה ל- 2: איזור החוף (נורמנדי) תחת שליטה גרמנית ויתר צרפת תחת שלטון עצמאי לכאורה: “ממשלת וישי”. חלק גדול מהאוכלוסיה הצרפתית שיתף פעולה עם הנאצים. דה גול, שברח לאנגליה הקים את “כוחות צרפת החופשית” והפעיל משם את המחתרת הצרפתית “לה רזיסטנס”.
ב- 6 ביוני 1944 נחתו כוחות הברית בחופי נורמנדי, והחל מסע השחרור של צרפת מהכיבוש הנאצי.
וב- 25 באוגוסט 1944 צעד דה גול בראש המצעד מתחת לשער הנצחון בפריז המשוחררת.
בחצר של המוזיאון אנחנו יושבים לנוח על ספסל.
הטייס: תני לי רגע את האייפון שלך.
אני פותחת את התיק ונותנת לו את האייפון ובמקביל מגלה גם קרואסון נשכח מהבוקר.
אני: אה…! יש כאן קרואסון!
הטייס מגיש לי את האייפון בחזרה ואומר: בואי נחליף אטרקציות.
הוא מקבל את הקרואסון ואני את האייפון שלי
משם במרחק הליכה (לחרוצים) ונסיעת תחנה אחת במטרו (לעצלנים כמונו) נמצא מוזיאון רודן.
אבל הוא סגור. נשוב אליו מחר.
במגדל מונטפרנס,
ממרומי הקומה ה- 56 מתקבלת התצפית הכי יפה על העיר,
ארמון לוכסמבורג וגני לוכסמבורג:
הנוטרדם:
הסורבון:
הסמרטיאן הסגור לרגל שיפוצים
:
הגראנד פאלה:
הלובר:
שער הנצחון:
האייפליקו:
בגלל שאנחנו כל כך מאוהבים באייפל אנחנו מעדיפים את נקודת התצפית של מגדל מונטפרנס כי מכאן כמובן רואים את האייפל, בעוד שמהאייפל לא רואים את האייפל…
האינווליד:
ובחזרה לקרקע:
מרכז פומפידו:
והוטל דה ויל, כפי שהבטחתי, ללא הבמה…
