ע”פ תחזית מזג האוויר היום: גשום.
ובגשום הכוונה לגשום- גשום.
אנדריי, בעל הצימר החביב מסביר לנו מהי הדרך הטובה ביותר להגיע לקלגנפורט, אוסטריה, מבלי להזדקק לויגנטה האוסטרית (מדבקה לכבישים מהירים). ואנחנו נוסעים בדרכים כפריות נהדרות.
כשמגיעים למנהרה הזו, היא מעבירה אותנו את הגבול לאוסטריה.
לא מספיקים לומר “אדולף היטלר” ובלינג…עברנו את הגבול.
בסופר האוסטרי אנחנו מצטיידים באוכל ואף בסנדביץ` טעים עם נקניק. אוינק.
אנחנו חונים בחניון שמתחת לכיכר עם הדרקון של קלגנפורט, כלומר, בסנטר של הפאיילה.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, שהרבה אין לי מה לומר עליה.
משם אנחנו נוסעים למיני מונדו, שזה כמו מיני ישראל, רק בלי הישראל. באמת, אין שם אפילו איזה כותל אחד קטן כדי לרצות נפש יהודי הומייה.
כידוע למי שידוע, אני מחובבות הז’אנר:
היו שם פסל החירות
האקרופוליס ביוון
הטאג` מאהל
בית האופרה בסידני
טירת נוישווישטיין
מגדל פיזה
כמובן האייפליקו אהובנו
וגם ברז יפה:
והנקודה היהודית, כדי שלא יגידו שהם לגמרי אנטישמים- בית הכנסת היהודי בגראץ.
והיו שם עוד הרבה מקומות נפלאים.
חוץ מזה היו שם גם מרק גולאש טעים:
ואפפל שטרודל מעולה
כי כשבמשפחת גזית אוהבים משהו, אז אוהבים אותו עד הסוף.
משם אנחנו נוסעים לאורך אגם וורתר, עוצרים במריה וורת` ומחליטים לשוב לכאן ביום אחר ולקחת שיט באגם.
בחנות בוטיק קטנה במריה וורת’ אני לפתע שומעת את המגפיים החביבות האלו מתחננות אלי שאקנה אותן:
כמובן שלא השארתי אותן להתייבש לבדן באוסטריה, ועשיתי להן מבצע הצלה הירואי כי כידוע חסידת אומות עולם הינני.
בחוץ נערכה השיחה הבאה:
אני: “בחיי, הן עלו רק 49 יורו! שזה פחות מ-250 שקל! בארץ הן היו עולות לי לפחות 750 ש”ח”.
מקגייבר: “אז בעצם מה שאת אומרת, זה שחסכת כרגע 500 ש”ח! כל הכבוד אשתי!”
אני: “אוי, אני אוהבת את איך שאתה חושב!”
הטייס: “מה את אוהבת, מה? את כל הירושה העתידית שלי את גומרת על נעליים!”
עושים את הדרך חזרה לסלובניה, שוב באותה מנהרה, ורק שלט קטן מודיע לנו שמעכשיו אנחנו ברפובליקת סלובניה. כמה פשוט. איפה היתה המנהרה הזו לפני 70 שנה, איפה?
משהו קצר על מה שרואים בדרך בכבישים בסלובניה:
לכל אורך הדרך רואים מתקנים כאלה שנראים כמו סולמות מאד גבוהים:
אלה הם מתקנים מסורתיים לייבוש חציר והם באים בווריאציות שונות ומגוונות:
