כישוריו הקולינארים של מקגייבר ממוקדים בתחום הכנת סנדביצ`ים, קליית צנימים והרכבת טוסטים. והוא עומד על כך שבטיול הזה אני אאמץ תכונות של פרימדונה כך שלא אדיח כלים, לא אסחב ציוד ולא אכין אוכל. אז כתוצאה מכך אני לא נוגעת בכלים, נושאת אך ורק את הניקון שלי וארוחות הבוקר שלנו זהות בכל הימים, והן בוריאציות שונות כאלה:
יאמי. יאמי. יאמי.
אנחנו נוסעים לעיירה Ribcev Laz הצמודה לאגם בוהיני.
עוצרים רק כדי לצלם את האגם ואת פסל הזלאוטורג
וממשיכים לקצה המערבי של האגם לכיוון הרכבל שעולה על הר ווגל.
אחד האתגרים בלטייל עם בן טיפשש עשרה זה שהכל לטעמו מגעיל, כולם סביבו טיפשים, את הכל הוא שונא והכל באופן כללי זבל.
אז אחרי שלושה ימים אינטנסיבים שבהם הוא זורע דמורליזציה סביבו אנחנו נשברים ומכריזים על משחק אתגרי חדש- משחק החשיבה החיובית. במקום לקטר צריך להגיד רק דברים חיוביים.
אז אנחנו יושבים בקפיטריה למעלה בהר ווגל, ובתחילה הוא מתקשה להסתגל לחוקי המשחק, אז הוא אומר:
“סוחתוק המלצרית הבטטה הזו, לא יכלה להביא סכין כדי שנוכל לנסר את השטרודל תפוחים המעפן הזה?!?”
ולאחר מבטי התוכחה שלנו הוא נדרש לתקן ואומר:
“טוב שלא הביאה סכין, המלצרית החיננית הזו. ככה יש אתגר באכילת העוגה הממש מעולה הזו!”
וזה ממשיך ב:
“אמא! אכלת לנו את הראש!” ומיד הוא מתקן “…אבל על דברים מעניינים מאד! תודה לך אמא יקרה, את אישה מופלאה!”
כך אנחנו ממשיכים בהר ווגל לעבר רכבל הכסאות, וכשיורדים מהרכבל, ואנחנו שומעים הרבה עברית סביבנו והוא מציין:
“איזה כיף לפגוש כמה מבני עמנו המשובח!!!”
(שלט בעברית- המיועד לכמה מבני עמנו המשובח שמתקשים בהבנת תורת המחזור)
ממשיך ב:
“כמה נפלא לצעוד ברגל!”
ואפילו ב:
“תביא לי מסטיק….בבקשה…”
הוא מתחיל לחשוש שהוא מתקלקל לטובה אבל אני כל כך נהנית מהמשחק, שאני מאריכה לעוד חצי שעה, בשל זמן פציעות בתחילת המשחק.
בפסגת הר ווגל אומר מקגייבר כי ראש המתכת הזה נקרא נ. טריג, המציין כי זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בסביבה.
אם אתם שם, תמצאו אותו בסמוך לספסל שמתחת לצלב עם הפעמון.
כשיורדים מהרכבל נערכת ביננו השיחה ההזויה הבאה:
המצ`יסטה: “איך זה שאין לחץ באוזניים?”
אך אני שומעת בטעות: “איך זה שאין לך לק בציפורניים?”
אז אני מושיטה את כפות הידיים שלי קדימה, בוחנת אותן בקפידה ועונה לה:
“אהההה! הסרתי את הלק לפני הטיול!”
כולם מסתכלים עלי ומתפקעים מצחוק, והמצ`יסטה צועקת:
“מאיפה את שומעת, לעזאזל?”
אחרי שאני מבהירה לה מה שמעתי, והיא מבהירה מה היא אמרה גם אני צוחקת, ומאז לכל אורך הטיול אנחנו קוראים ל”לחץ באזניים”: “לק בציפורניים”. ויש הרבה לק בציפורניים בסלובניה, עם כל העליות והירידות המטורפות האלו.
לסיכום- יש קצת לק בציפורניים גם כשיורדים ברכבל מהר ווגל.
משם אנחנו נוסעים למפלי סביצ`ה הסמוכים. רק מה, איך שמחנים את האוטו במפלי סביצ`ה מסתיימות השעה וחצי שהוקצבו למשחק החשיבה החיובית של הטייס.
וצריך לטפס 500 מדרגות עד המפל.
בחשיבה שלילית.
זה היה מאתגר.
נרשמה השיחה הבאה:
אני (למקגייבר): “אני אוהבת אותך!!”
מקגייבר: “שזה שורש של כמה שאני אוהב אותך!!”
הטייס (סטודנט לתואר ראשון במתמטיקה): “רק שתדעו שמבחינה מתמטית אפשר לשלול את זה! וחוץ מזה שאתם ממש מגעילים אותי, אבל ממש!”.
וזה המפל, שלשמו התכנסנו:
אגב, הטיייס והמצ`יסטה ספרו את המדרגות בירידה למטה לוודא שבאמת יש 500. המידע בספרים הוא אכן מדויק.
***
אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים במסעדה ועם תום הארוחה אני כמעט מתעלפת כשעל המסך של המצלמה כתוב לי error ומגלה שהכרטיס ריק. אני כמעט בטוחה שנצטרך להפעיל את הביטוח הרפואי המורחב שעשינו על התקף לב פלוס הטסת גופה, כי התמונות שצילמתי היום הן תמונות נשיונל ג`אוגרפיק עם מועמדות לפרס פוליצר
.
כשמגיעים לדירה שלנו, מקגייבר דבר ראשון מחבר את הכרטיס למחשב הנישא שנשאנו עמנו וכמובן מוכיח בפעם האלף שאין עליו והוא מצליח להציל את כל התמונות. כמה מזל שסחבנו מהבית לפטופ אחד, טאבלט אחד, דיסק און קי אחד, כרטיס גיבוי אחד ומקגייבר אחד. על כל צרה שלא תבוא.
***
אחה”צ אנחנו הולכים לטייל ברגל סביב אגם בלד. מתיישבים על ספסל ומנסים לתקשר עם ברבור.
“אביגדור! אביגדור!” קוראת לו מצ`יסטה, והוא מתעלם.
“הנס! הנס!” קורא לו הטייס, והוא מתעלם.
“אדולף!!!” אני קוראת לו במלעיל והוא מיד מגיע ומישיר אלי מבט.
“פיייייי!” אנחנו צועקים עליו “יימח שמו!”
אבל דווקא חמוד האדולף הזה.
בבית הקפה של מלון פארק אנחנו מגוונים היום- ביחד עם הקרם שניט אנחנו מזמינים גבניצה- שזו עוגת שכבות תפוחים חמה עם פרג.
יאמי שחבל על הזמן או כפי שמתרגמת סימולטנית המצ`יסטה: it`s a waste of time!!!
