כבכל שנה, כשבשמחה רבה אביב מגיע פסח בא, אני מתחילה להכנס לפאניקה.
לא מהנקיונות חלילה, כי אם מליל הסדר ומכל המשתמע ממנו.
בכל שנה אני מוצאת עבורנו פתרון יצירתי חדש כדי להמנע מצרמוניית ליל הסדר: לפני שנה זה היה בים המלח, לפני שנתיים באילת, והשנה התעלתי על עצמי, ויום לפני ליל הסדר התייצבנו כמו ילדים טובים לצד דב”ג, לצילום המסורתי:
השנה, כל הדרכים הובילו לרומא.
קצת סידורי קרקע לפני שנצא לדרך:
הזמנתי דירה מ-ה-מ-מ-ת דרך בוקינג. הדירה- שני מטר מכיכר פופולו, יושבת ממש מעל תחנת מטרו. כשאני אומרת מעל- אני מתכוונת- מעל מעל. וכולנו הרי יודעים שבנדל”ן מה שקובע הוא הלוקיישן לוקיישן לוקיישן- והלוקיישן של הדירה הזו הוא אחושקשוקה לוקיישן. הדירות הן של Rome Suites & Apartments ושלנו היא הדירה בכתובת via Flaminia 26.
האלמנט הכי חשוב בדירה אחרי הלוקיישן, הוא מכונת הכביסה:
ואם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, אתם כבר יודעים שזה פריט חובה אצלי בכל טיול.
עוד אלמנטים עיצוביים בדירה:
הזמנתי לנו הסעה מנמל התעופה ועד הדירה דרך חברת רומא בסט.
אז כשנחתנו ברומא בלילה, מיד כשיצאנו משדה התעופה, המתין לנו נהג איטלקי, שאני נורא רוצה לספר שהיה מסוקס וחתיך, אבל הוא לא, החזיק שלט גדול שהיה כתוב עליו Ayelet Gazit והוא הביא אותנו פונקט לפתח הדירה. בדרך הוא נתן לנו תצוגת תכלית מרשימה של נהיגה איטלקית במיטבה (מהירה, חותכת נתיבים, חסרת סבלנות, עוקפת, מסננת רמזורים אך בו בזמן נונשלנטית)
(ברכבת הפנימית של שדה התעופה, המצ’יסטה: “ראית את העמודים? זו רכבת ביום ומועדון חשפנות בלילה”…)
אז הגענו לדירה ומיד הלכנו לישון. וכשקמנו בבוקר, והתחלנו לפתוח צירים, גילינו מולנו את כיכר פופולו.
במרכז הכיכר, האובליסק המצרי מאד שמח לפגוש אותנו על הבוקר.
הרומאים הם חובבי סמלים פאליים, בכל פינה ברומא מזדקר לו אובליסק, אבל זה של כיכר פופולו שיחק אותה, עם שני האשכים שתי הכנסיות לצידיו:
ועוד אומרים שאני סוטה…זו לא אני, זה הם!
.
הרחובות היו עדיין די שוממים, כפי שניתן לראות, וזו ברכה, תיכף תבינו למה…
עשר דקות של צעידה נמרצת, ואנחנו במדרגות הספרדיות. רק אנחנו, המדרגות ועוד שניים שלושה תיירים וארבעה סוסים. זו תמונה נדירה:
אודרי וגרגורי זצ”ל, היו כאן לפנינו מזמן מזמן בחופשה ברומא
ועכשיו זה אנחנו שניבדל לחיים ארוכים וטובים.
מילה קטנה לנוסעות לרומא: זהו לא הזמן להציג לראווה את אוסף הנעליים המרשים שלכן. אני קצת לא מאמינה על עצמי, אבל חמישה ימים צעדתי בבלנדסטון, נראיתי כמו מדריכת גדנ”ע מהסוג המתלהב, אבל אין שום דרך אחרת לעשות את רומא- המדרכות משובשות, ובסיכום כללי צעדנו 100 ק”מ (!!!) כך שהנעליים היפות חיכו בבית.
הטייס זכה בטיול הזה לכינוי “פוטין”:
אז טיפסנו במעלה המדרגות, המצ’יסטה עשתה כרגיל סלפי עם איזה סוס
ואחר כך נטפל אליה לוחם רומאי משועמם ששידל אותה להצטלם איתו
הוא פחות או יותר התחנן שהיא תערוף לו את הראש
היא נעתרה בשמחה.
אחר כך הוא יילל לי שהוא רוצה על היופי הזה כסף.
יורו וחצי עלה לי התענוג. נוכל
.
הסלב הכי גדול ברומא הוא האפיפיור. או כפי שאנחנו מכנים אותו- האפיפיורוש. אפשר לקנות בובות חמודות שלו עם ראש מתנדנד. זה בטוח עושה לו הרבה כבוד.
כשאנחנו מגיעים לכיכר טרבי, אנחנו מגלים לחרדתנו שהיא בשיפוצים.
מה שיפוצים עכשיו? הלך הצילום התיירותי המגניב שרציתי לעשות.
מפה לשם אנחנו מגיעים לפיאצה ונציה, שאיך שלא מסובבים אותנו ברומא אנחנו חוזרים לשם שוב ושוב ושוב:
למרגלות המבנה הענק, עומדים חיילים במשמר כבוד 24/7, לצד קבר החייל האלמוני. ודגמנו אותם בכל שעות היום והלילה- הם עומדים בלי לזוז:
יש למעלה גם בזיליקה, כי חוץ מאובליסקים, הרומאים אלופים בבזיליקות
ובתוכה תא וידוי, לחוטאים שביננו:
אפרופו:
למצות ברומא יש ריח של פיצה, טעם של פיצה, והן נראות כמו פיצה:
אני מתה על המצות של רומא!
חוץ מאובליסקים וקתדרלות הם אלופי עולם בקפה. הם עושים את הקפה הכי טעים בעולם!
כוס קפוצ’ינו פוטוגנית אחר כך, ואנחנו ממשיכים בדרכנו:
סלפי של אנשים זרים זה דבר חמוד וטפשי כאחד, שאני תמיד נהנית להנציח:
והופה, הגענו לפנתאון.
כיוון שבגדול, הפנתאון הוא בן מחזור של בית המקדש, אנחנו מסתובבים שם קצת ממורמרים- למה אצלהם זה נשמר כל כך יפה, ואצלנו- חורבות.
תוך כדי הסתובבות ממורמרת אך מתפעלת כאחד, אנחנו חושדים ברומאים שגנבו לנו את המנורה מבית המקדש, כי בחייאת, לאיפה היא יכולה היתה ללכת.
אז פתאום הטייס אומר: “אמא, תקלטי את המנורה הענקית הזו על השולחן. וואלה, נראה לי שזו המנורה של בית המקדש, ובמקום להחביא אותה במרתפים של הותיקן, כמו שכולם חושדים, הם שמו אותה בגלוי, כי אז זה כאילו הכי אובוויוס שזו לא היא”
אשכרה, נראה לי שהוא עלה על משהו.
מחוץ לפנתאון שחף אחד עשה עלינו עוונטות, כי הוא יודע לעוף ואנחנו לא
אז הוא עף על עצמו עד שנרגע
כפי שאמרתי, פרנציסקוס הוא סלב כאן. חולצה, מישהו?
ואז אנחנו מגיעים לגלידריה הכי טובה ברומא. לא טעמתי את האחרות, אבל הגלידה שלהם באמת שווה:
מדגמנים את הגלידות שלנו. אם שאלתם, אז שלי בטעם קוקוס ופיסטוק. כי רק אנשים חכמים ומביני עניין אוהבים גלידה פיסטוק:
אחר הצהריים אנחנו שבים למדרגות הספרדיות, שהפעם הן עמוסות בתיירים שמתחרדנים ואומרים לעצמם- וואוו, איזה מגניבים אנחנו.
אבל אנחנו היינו פה לפניכם!
במעלה המדרגות יש בית שנקרא בית המפלצות, ואני מחבבת אותו:
ואז אנחנו מגיעים לפיאצה נבונה:
כמו שאנחנו למדים- חוץ מאובליסקים, קתדרלות וקפה- האיטלקים אלופים בפסלי ערום. אנחנו קוראים לזה היום אמנות, אבל בעבר, כשרצו לגלוש באתרי XXX ובאין אינטרנט היו פשוט קופצים לכיכר.
ועוד אומרים שאני סוטה. זה לא אני, זה הם וכו’.
כשבפייסוש מתחילות לזרום התמונות של שולחנות הסדר החגיגיים שלכם, אנחנו מוצאים את עצמנו, מבלי להתכוון אבל בהתרגשות גדולה, בגטו היהודי.
בכניסה לגטו אנחנו מגלים את אבני הנגף, שהן חלק מפרוייקט הנצחה בכל אירופה שמנציח את היהודים שנספו בשואה, מול הבתים שלהם:
יש כאן מסעדות “כושר” בכל פינה, שהן כמובן סגורות בשל החג:
וזהו בית הכנסת:
וכשאנחנו מגיעים לחזית שלו, אנחנו מצומררים:
אם יש משהו אחד שאני אוהבת לעשות בליל הסדר זה לשיר את אחד מי יודע ממש במהירות, כי אני ממש טובה בזה, ובכל הסיבוב שלנו בגטו אני שרה את אחד מי יודע באופן חרישי, אך במהירות, כי אני ממש טובה בזה.
אני מדגישה שאני ממש ממש ממש טובה בלשיר את אחד מי יודע בספיד.
והילדים שלי שונאים אותי באותו רגע יותר מבכל ליל סדר בעבר.
אבל כשאנחנו חולפים ליד חנות עתיקות קטנה, בסמוך לגטו,
הזחיחות שלי מתפוגגת כשאני מגלה בחלון הראווה פריטים מיניאטורים לאספנים
כי מי הרי לא רוצה איזו בובה קטנה וחמודה של היטלר לשים בסלון ליד הטלויזיה???
וזה מבאס אותי באופן שקשה לתאר.
אבל ההמשך שיבוא פחות מבאס. הישארו איתנו
