רומא: חלק רביעי

ההכנות בבוקר בעיצומן:

מקגייבר מכין קפה במקינטה המגניבה:

(יש בדירה 3 מקינטות שונות וגם מכונת קפה, שלא יחסר)

המצ’יסטה בעמדת המספרה המאולתרת

אני מצלמת את הנוף הנשקף מחדר השינה שלנו:

ופתאום מגלה שיש לנו גם שידת ספרים עתיקה מיוחדת ומסתובבת, כמו שפעם כתבתי עליה כאן:

היום מזג האוויר השתפר באופן ניכר, ואנחנו יוצאים שוב לגנים הירוקים של וילה בורגזה שמאחורי הבית שלנו.

וכמובן כמובן אי אפשר בלי איזה אובליסק או שניים.

אנחנו עוברים דרך גינת פסלים והמצ’יסטה נותנת הסברים:

את רואה? זו גינה שמציגה את מהלך חיי.

הפסל הזה זה מהתקופה שהייתי מרירה:

הפסל הזה, מהתקופה שהייתי ממורמרת:

כאן זה מהתקופה שהסתכסכתי עם הקוסמטיקאית, כשהצמחתי זקן:

כאן זה עדיין מתקופת הסכסוך:

וכאן זה כשהשלמנו, אבל היא התנקמה בי והשאירה לי פלומת שפם:

מלמעלה יש תצפית מרהיבה על העיר, וכשלא יורד גשם- אפשר להנות מהנוף:

קונים ערמונים לנשנש

ונוסעים שוב לטראסטוורה.

בדרך רואים עוד אבן נגף, שהן חלק מהפרוייקט שחובק את אירופה, להנצחת היהודים שנספו בשואה. האבנים ממוקמות מול הבית המקורי שבו הם התגוררו לפני שנלקחו למחנות:

בטראסטוורה דוכני רחוב, אמנים וחגיגה גדולה

פיאצה סנטה מריה:

וחיילים איטלקים שומרים על המטיילים ובמיוחד על המטיילות שם:

השלל: תיק עור, שאני ערכת לו טקס השקה חגיגי בעמדת המנוחה שלנו (הנעליים החלוצות בצד הדרך, הן נעלי המצ’יסטה שמרגישה בבית)

שוב אנחנו חולפים בגטו היהודי:

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים במסעדה הומה, ובזמן שאני מצלמת את הפסטה אלפרדו שלי

המצ’יסטה עושה פפראצי לסועדים ההזויים שמסביבנו:

בדרך גם פגשנו שני תמרורי אין כניסה, אבל עם פאנץ’:

ותצפית על המדרגות הספרדיות העמוסות תמיד:

ברחוב הקניות הראשי, ויה דל קורסו שבקצהו נמצאת הדירה שלנו, קורים הרבה דברים מעניינים:

והנה האובליסק שלנו, שמסמן לנו שהגענו הביתה

לעת ערב אנחנו נוסעים במטרו, ובזווית העין אנחנו קולטים זוג שבאופן ברור, נמצא עכשיו בשיאו של ריב. היא לא מדברת איתו, והוא מנסה לפייס אותה, אך ללא הצלחה. הם עומדים קצת רחוק מאיתנו, אז אנחנו מדבבים את הריב שלהם. עוד שניה תגיע הרכבת, ואנחנו לא רוצים לפספס כלום, אז אנחנו משתחלים לקרון שלהם והטייס ממלמל:

“סליחה, אתם מוכנים לריב קצת יותר בקול רם- כדי שנשמע, ובאנגלית בבקשה- כדי שנבין?”

לצער כולנו, ירדנו לפניהם, בטרם התפייסו סופית.

את ארוחת הערב שלנו אנחנו אוכלים במסעדה מקומית ולא תיירותית. לצידנו משפחה איטלקית שתקנית שלא מחליפה מילה זה עם זה ושכוללת את: הבן מוזר, אימו חסרת ההבעה, הסבתא המתפוררת שהוציאו לאוורור והאבא הסחי, שבהה בנו לכל אורך הארוחה בפרצוף של “תהרגו אותי עכשיו!”, התנחל לנו עם העיניים בצלחת ובחן בדקדקנות את יכולת שאיבת הפסטה שלנו.

אנחנו מתפוצצים מצחוק.

(המצה של הטייס)

(הפסטה פומפדורו שלי. שאבתי אותה לתפארת)

ומה חבל שלא צילמנו את המשפחה שלצידנו למזכרת.

פרק הסיום בהמשך.