יש רק דבר אחד שמבאס אותי יותר מיום גשום- וזה יום גשום בזמן טיול.
אבל ברומא התנהג כרומאי, או לפחות תשתדל, ותטייל בגשם בלי להתלונן.
הגנים של וילה בורגזה:
גם מרצ’לו עומד לו בגשם מבלי להתלונן
ואז אנחנו מגיעים לקולוסיאום
ועומדים בתור לכניסה לפורום. כי הרבה זמן כבר לא עמדנו באיזה תור
אמברלה? אמברלה?
בפורום, אנחנו רואים את שער טיטוס
עם תחריט המנורה שהם לקחו שלל מבית המקדש
ואני אומרת למשפחה שלי שייפלו לי הציצים אם המנורה לא מוחבאת פה, איפשהו ברומא.
אני רוצה את המנורה הזו בחזרה, ויפה שעה אחת קודם!
לעת ערב אנחנו נוסעים לכיכר הרפובליקה
לכיכר ונציה
החידה השבועית לילד: ילדים, אתם מצליחים לראות את חיילי המשמר שעומדים בקור מכוסים במעילי רוח ונראים כמו ניצבים רומים? תסתכלו טוב טוב
לפנתאון
כבר ציינתי שגם שם מזדקר לו בגאווה אובליסק?
ולפיאצה נבונה
לבסוף אני קונה בובה מיניאטורית של האפיפיורוש
הילדים: “אמא! את לא מתביישת? יא משומדת”
מקגייבר: “אל תראו אותה ככה, אמא מתחזקת!”
***
חוויה משעשעת שחווינו במטרו, שהרגשנו בה כמו ניצבים בסרט של פליני: שני שוטרים שמנמנים התחילו לצעוק על שני ילדים, הילדים תפסו רגליים וברחו. התחיל מרדף, כשהשוטרים השמנמנים מנסים לתפוס אותם. הילדים הגיעו למדרגות הנעות, היססו לשניה, ואז החליטו לברוח לצד השני של התחנה, ולא לעלות. החלטה נבונה. השוטרים הגיעו דקה אחריהם למרגלות המדרגות הנעות כשהם מתנשמים ומתנשפים, הציצו מתחתית המדרגות הנעות כלפי מעלה, והתחילו לצעוק בקולי קולות כלפי מעלה באיטלקית מאיימת. בינתיים הילדים הפרחחים נעלמו מאחוריהם. כל זה התרחש מול עיננו, כשאנחנו על המדרגות הנעות בעצמנו. תיאטרון רחוב במיטבו
.
האמת שאחרי שקראתי את הפוסטים שלך מיד רציתי להציע לך חברות…
כל כך שעשעת אותי! את כותבת ומצלמת נפלא!
תכף ומיד שלחתי את הקישור של האתר שלך לכל מי שאני אוהבת. מגיע להם.
תודה וחיבוק
טלי
תודה יקירתי.