את הבוקר אנחנו פוצחים בצעידה לכיוון הותיקן. הכינותי מראש כרטיסים לסיור במוזיאוני הותיקן ובקפלה הסיסטינית, בשווי של משכון כליה קטנה.
כשאנחנו מגיעים לותיקן אנחנו נחרדים לגלות תור אחד ארוךךךךךךךךךךך.
מישהו מתנדב להסביר לנו שכיוון שמחר פסחא, הותיקן יסגר מוקדם, ומומלץ לנו ללכת קודם למוזיאון.
אני: “ידעת שפסחא היום?”
הטייס: “בטח! מהבוקר אני צובע את הביצים שלי!”
אממה, גם בכניסה למוזיאון מקדם אותנו תור היסטרי.
אם כך- למדנו עד כה כי האיטלקים מומחים באובליסקים, בקתדרלות, בקפה, בפסלים ערומים ובתורים ארוכים.
בכל קרן רחוב עומד בנגלדשי שמשדל אותך להצטרף לסיור מודרך. ככה תחסוך לעצמך אחר כך את העמידה בתור המטורף לותיקן.
כיוון שפראיירים לא מתים- הם רק מתחלפים, היום זה תורנו ואנחנו מתפתים למשכן כליה נוספת ומצטרפים לסיור מודרך. גזר עלינו קופון הותיקן.
למדריכה שלנו קוראים מריה, היא מדברת סוג של אנגלית, ומזהים אותה לפי המטפחת הירוקה:
הולכים אחרי מריה כצאן לטבח
מריה נותנת הסבר באנגלית לא מובנת, על הקפלה הסיסטינית.
בכללי אפשר ללמוד שמיכלאנג’לו היה שובב. התבקש לצייר ציורים על תיקרת הותיקן, והתחרע פה עם פורנו.
מיכלאנג’לו היה איש אשכולות, אבל תכונה אחת אני לא אוהבת אצלו- הוא לא ידע לפרגן לבני מינו. במיוחד לא לאדם:
לא היה לו לב רחב, למיכלאנג’לו.
טוב, זה לא ממש ההסבר שנתנה מריה, האנגלית שלה לא היתה מובנת ולכן נאלצתי להבין דברים בכוחות עצמי…
לא רק לנו נשבר מהסיור הזה:
שבר כלי.
בחצר הותיקן היפנים עושים סלפי על כל צעד ושעל:
הנה הרקולס:
דמיינתי אותו לגמרי אחרת!
מליוני תיירים מילאו את המסדרונות. קשה היה לראות משהו ולעקוב אחרי מריה, שתהיה בריאה, שפשוט שעטה לה קדימה ומלמלה הסברים בפסאודו אנגלית שלה.
אבל בכל זאת מצאתי כמה דברים שדיברו ללבי, כמו למשל הקרמיקה הזו שמתאימה לי בול למטבח:
או הפסל הזה של ישתבח שמו שאינני זוכרת כעת בדיוק את שמו:
בשעה טובה יצאנו מהמוזיאונים, ישירות לותיקן
מחר האפיפיורוש יעמוד במרפסת ויברך את הקהל
הנה אזור האח”מים:
גם פה כמובן צפוף, אבל היופי מדהים, בלי ציניות:
וכמובן כמובן כמובן אי אפשר בלי ישו שלי, כפרה עליו, קורט קוביין לוקס אלייק:
לשומרי הותיקן יש מדים מיוחדים, ושימו לב לשומר הזה:
יש לו פרצוף שאומר: “באמא’שלי, בא לי למות עכשיו!”
וביחד עם החבר המצודד שלו:
ואיך אפשר בלי איזה אובליסק, שיעלה את המוראל לאפיפיור ולקהל מאמיניו??
עייפים ורעבים, חיפשנו מקום לאכול. מצאנו מסעדה חביבה אך צפופה, והמלצר הושיב אותנו ממש באותו שולחן עם הזוג הצרפתי החמוד הזה, שקצת חירבנו להם את האווירה הרומנטית:
הם באמת לא נראים מבסוטים, אך אל דאגה, בשניה שהגיעה הפסטה, לא ראינו אותם ממטר:
בזמן שישבנו לאכול, אמרתי למקגייבר שהדבר שהכי בא לי לעשות כרגע, זה למצוא את אבן האמת, ולהצטלם כמו אודרי וגרגורי בחופשה ברומא. עשיתי גוגל, כדי להביא סימוכין לדבריי ולהראות לו למה אני בדיוק מתכוונת:
עכשיו הדעות חלוקות לגבי מה שקרה בהמשך, ואני אביא לכאן את הגירסה שלי:
הקראתי למקגייבר את הכתובת המדוייקת של אבן האמת, ולא כפי שהוא טען אחר כך בגירסתו השיקרית כי אני הקלדתי אותה בעצמי בג’י פי אס.
מפה לשם, מצאנו את עצמנו צועדים במעלה הגבעה:
מתנשמים ומתנשפים, צפינו על הנוף הקסום מלמעלה, כשבלב אני שואלת את עצמי, לאן לעזאזל הגענו, ואיפה היא לעזאזל אבן האמת?
ואז הגיע הרגע, ומקגייבר הכריז: הגענו!
“מה הגענו???” שאלתי אותו “לאן בדיוק הגענו?” מסתבר שהוא הקליד כתובת מוטעית בג’י פי אס.
הילדים מבסוטים מהקטע:
“אין מצב שאני מוותרת על אבן האמת. טעית- תתקן”
הילדים קצת פחות מבסוטים עכשיו, כשמסתבר שצריך לצעוד עוד 2 ק”מ.
בלי להתכוון אנחנו מגיעים לשכונת טראסטוורה, שזה כמו נווה צדק שלנו.
תופעת רחוב ברומא, היא המוכרים ההודים שמציפים את הרחובות ומוכרים עכשיו את הטרנד מקל סלפי. כל שניה נטפל אלייך מוכר ושואל (במבטא הודי) “סלפי? סלפי?” כשמגיעים לטראסטוורה, אנחנו מבחינים שכל מקלות הסלפי התחלפו במטריות (“אמברלה? אמברלה?”) ובמעילי פלסטיק (“פונצ’ו? פונצ’ו?”). ככה אנחנו מבינים שעומד לרדת גשם.
2 ק”מ הליכה ממורמרת בגשם ואנחנו מגיעים לכתובת הנכונה.
אבל התור, התור…הוא זה ששבר אותנו
אז במקום להצטלם במקום, אני אביא לכאן את התמונות של אודרי וגרגורי. במילא כולנו דומים, לא תשימו לב להבדל
ולקורא מקגייבר: אני מקווה שאתה עדיין מסתובב עם יסורי מצפון ורגשות אשם
.
לא נשכח ולא נסלח.
המשך יבוא…
