לאחר שבלילה, בכל שעה עגולה בהיתי באייפל המנצנץ, התעוררתי בבוקר וגיליתי שמישהו כיבה אותו בזמן שישנתי.
אנחנו מתיישבים כולנו במרפסת הקטנטנה. אני שותה קפה הוט ווטר, סמול גלאס תורכי של עלית שהבאתי איתי מהבית (“קפה של נהגי משאיות” כפי שמגדירו מקגייבר), מצלמת את השכונה
ואחר כך אנחנו הולכים לתחנת המטרו, מרחק שתי דקות ברגל
אנחנו נוסעים לשער הנצחון.
אני מתבוננת בעיר היפהפיה הזו, ומרגישה שאני כבר מאוהבת בה. אני שואלת את מקגייבר אם גם הוא שינה את דעתו והטייס אומר לי: “אמא, אבא הוא פולני! ולפולנים לוקח דורות לשנות את הדעה השלילית שלהם על משהו!”
שער הנצחון.
בנייתו החלה בשנת 1850, עוד בימי נפוליון.
הוא הבטיח לחייליו: “תחת שער הנצחון תשובו הביתה”.
אבל הוא זכה לעבור תחתיו רק כאשר הובא לקבורה לאחר שהוחזר מהאי סנט הלנה, שם שהה בגלות.
הצעידה תחת שער הנצחון הפכה לסמל:
תחתיו צעדו הנאצים לאחר שכבשו את פריז
ותחתיו צעד דה גול בראש מצעד בנות הברית לאחר שחרור פריז מהכיבוש.
בכל ערב ב- 18:30 מתקיים טקס הדלקת אש התמיד באנדרטה לחייל האלמוני שמתחת לשער. האנדרטה הוקמה ב- 1920 לזכר מליון וחצי חיילים שנהרגו ב”מלחמה הגדולה” שרק אנחנו מכנים אותה “מלחמת העולם הראשונה”.
אנחנו מתחילים לצעוד על השאנז אליזה, אבל הילדים עושים קולות של רעב. אז אנחנו מתיישבים בבית קפה. הטייס מזמין קרואסון שוקולד והמצ’יסטה הולכת על מן פטיסרי עם קרם וניל ופטל.
דלישס…
שתי דקות אחרי שסיימנו בבית הקפה הטייס ממשיך להתלונן על רעב. אז אנחנו רוכשים עוד קרואסון שוקולד כדי להשתיק את הזמזום הטורדני
חנות הבשמים Sephora עומדת להיפתח. המוכרים מקבלים תדריך אחרון ובזמן הפתיחה הם נעמדים בשתי שורות בפתח החנות ומוחאים כפיים בקצב במשך חמש דקות ברציפות.
כל מי שנכנס מרגיש כמו מלך!
בחנות FNAK הסמוכה אנחנו אוספים את הכרטיסים לדיסני, שרכשתי באינטרנט ועל זה יגיע תדריך מיוחד.
ובחנות וירג’ין המון דיסקים. המון!
באולם התצוגה של סיטרואן מוצגות מכוניות מדליקות
אני מתלבטת איזו מכונית תתאים לי. זו?
או זו?
או שמא זו?
מהחלון של הסוכנות הרחוב נראה ככה:
והחלון של הסוכנות נראה ככה:
תוך כדי שיטוטים כבר הגיעה שעת צהריים ומשפחת החזרזירונים שוב רעבה! באמת, שעתיים לא בא אוכל אל פינו ואנחנו גוססים לנו לאיטנו.
אנחנו חוצים את הכביש. כשמביטים ימינה רואים את שער הנצחון
וכשמביטים שמאלה רואים באותו קו ישר את האובליסק שבככר קונקורד. ספלנדיד!
בכוחות אחרונים אנחנו מגששים את דרכנו לשדרת בנג’מין פרנקלין 6 למסעדת היפופוטמוס הטובה והמומלצת.
לאחר שבלסנו את נפשנו לדעת אנחנו מוצאים ספסל לנוח.
הטייס מצטער שלא סחב איתו שק שינה כדי “לנוח בכל מיני מקומות על הדרך”. באין שק שינה אנחנו נחים אחד על השני.
גם הנוסע הסמוי יוצא מהתיק להתאוורר
בשדרות צ’רצ’יל אנחנו עוברים על פני הגראן והפטי מאלה
ומחפשים את ארמון התגליות או בשמו הסקסי palais de decouverte. איפשהו קראתי המלצות חמות על המקום, ואני מצטטת: “ארמון התגליות הוא מוזיאון מדעי המתעד ניסויים מדעיים בביולוגיה, כימיה, מתמטיקה, פיזיקה וכו’ והוא ארמון מרתק ומדהים” ועוד שלל סופרלטיבים נלהבים. מה, לא נלך?
מצאנו את המקום. אכן הארמון מדהים ביופיו.
אבל כאן חל טוויסט בעלילה. המוזיאון דובר צרפתית בלבד. וכיוון שאוצר המילים שלנו בצרפתית מורכב מ- 7 מילים, לא ממש הבנו וגם לא ממש נהננו. כשאני אומרת לא ממש, אני מתכוונת לכך ששלושת רבעי מהמשפחה ממש סבלו שם. הרבע הנותר נרדם.
את זה דווקא הבנתי:
אני עוד הגדלתי לעשות ורכשתי גם כרטיסים לפלניטריום במקום. הייתי צריכה לקרוא את סימני האזהרה כשהקופאי אמר לי שלוש פעמים שהפלניטריום דובר צרפתית בלבד. מה שכן, מי שמעוניין בשנת צהריים איכותית באמצע היום, באמצע העיר הכוללת כורסאות רכות, חשיכה מוחלטת, נצנוצי כוכבים והסברים בצרפתית מתנגנת ברקע, והכל תמורת 3 יורו לאדם- זה המקום עבורו.
אז לאחר שעת שינה מרעננת, צעדנו על גשר אלכסנדר השלישי
ראינו זוג יפני בדרכו לחתונה?
שיהיה במזל טוב!
ומשם הגענו לכיכר הקונקורד.
זה אובליסק, או שהוא סתם שמח לראות אותי?
כרגע הכיכר בשיפוצים והבלגן חוגג. בעבר ראשים היו נערפים פה חופשי. הגליוטינה, שניצבה היכן שהאובליסק המצרי עומד כרגע ערפה יותר מ- 1500 ראשים ובינהם את ראשה של מארי אנטואנט ושל בעלה לואי ה- 16, השם יקום דמם.
בחלק הצפוני של הכיכר ניצב מלון קריון אשר בו השתקעה הקצונה הבכירה הנאצית במלה”ע השניה. ברררר ובעעעע….
במעלה רחוב רויאל שוכנת כנסיית מדלן.
בכיכר מדלן יש המון חנויות מגניבות כגון: חנות של חברת החרדל Maille,
והמעדנייה המפורסמת “פושון” שם התביישתי לצלם כי הכל כל כך יוקרתי וסנובי. הצעתי לנסיך שאקנה לו שם משהו טוב לאכול אבל הוא הזדעזע מהמחירים עד כדי כך שהלך לו התאבון.
אך אל דאגה, התאבון שב אליו כשהבחין ב “M הדרך”, כפי שהוא מכנה את מקדונלד’ס. אני חייבת לציין את מקדונלד’ס לטובה כאן. השירותים שלהם הם הכי זמינים בכל רחבי פריז. וגם האייס טי שלהם יצויין לטובה וגם המשהו הזה שאני לא יודעת לתרגם מצרפתית אבל זה כמו מילקשייק במבחר טעמים. וכמובן הצ’יזבורגר בשני יורו…
אנחנו קופצים לגאלרי לה פאייט היפה רק בשביל להתרשם מהיופי
ומכל המקומות- דווקא שם אני קונה שעון חדש, כי בדיוק קצה נפשי בישן!
בתי הכלבו הם מאד יוקרתיים. ואילו אני אחרי יום של הסתובבויות מרגישה כבר די מוזנחת וג’יפה. ברגעים כאלו אני עוברת במחלקת הבשמים, דוגמת איזה בושם ומרגישה רעננה! רק אל תגידו לי שאני לימדתי אתכם את השיטה הזו! זהו טריק ידוע…
ג’ימי צ’ו, מישהי?
משם אנחנו יורדים למטרו ועולים על פני האדמה בחזרה בפונט אלמה.
אני עוד אספר בהמשך כמה אנקדוטות מעניינות על הגשר הזה, אבל פנינו מועדות לשייט על הבאטו מוש (הי, יעלי!)
שזו דרך ממש נהדרת לראות את פריז.
ותיראו כמה שפריז היא נפלאה ויפה והמילה שהכי מתארת אותה בעיניי: “הרמונית”.
(הקונסיירז’רי)
בכל גשר יש אלפי! מנעולים. מן קטע כזה…
והקטע האהוב עלי בעיר הזו: בכל מקום חבורות של צעירים עושים פיקניק משותף לארוחת ערב. בכל מקום אפשרי. כאן על גדות הסיין:
וכמובן, האייפל. אנחנו כבר מכנים אותו בחיבה: “האייפליקו”
ובזום על האנשים שזכו לעלות עליו:
ובחזרה למטרו:
כשאנחנו מגיעים בלילה לתחנת המטרו שליד הבית אנחנו מגלים סופרמרקט אחר, גדול יותר מזה שמתחת לבית שלנו. אני חולה על סופרים בחו”ל! אנחנו קונים כל מיני מאכלים שנראים מעניינים ובעיקר כאלה שבאים באריזות יפות
ובדירה, האייפל כבר בשעת הנצנוץ הקבועה שלו, מקבל את פנינו בשמחה. ואלמלא התבשרנו על הפיגוע המזעזע שהתרחש באותו יום בבורגס אפשר היה לומר שזה סיום נפלא ליום נפלא.
*אגב,
“שטה אך אינה שוקעת”: זהו המוטו של פריז. הסמל של העיר שמופיע בכל מקום הוא של סירה שטה.
