מומלץ ללחוץ Play ולהמשיך לקרוא את הפוסט עם מוסיקת רקע
בערב האחרון שלנו בפריז אנחנו יושבות על המרפסת ומשחקות.
(טריומינוס, נרכש במחלקת הצעצועים בסופרמרקט המקסים הסמוך לדירתנו)
וכשמתחיל להחשיך אנחנו עושות סידרת צילומים אומנותית…
בבוקר אנחנו מתעוררים לזריחה יפהפיה
המזוודות כבר ארוזות.
אוי, איך שאני מכירה את עצמי! ביום האחרון בכל טיול אני נוטה תמיד ללקות בדיכאון קליני. המשפחה שלי לעומת זאת תמיד שמחה לחזור לארץ. הנסיך מפנטז על המחשב שלו ועל השקט שלו. הנסיכה מתגעגעת לחברותיה. צה”ל קורא למקגייבר. ואילו אני, מה רע לי פה? יש לי מכבסה מתחת לבית, השכנים נאים בעיניי, בבולונז’רי כבר מכירים אותי ממש טוב וכבר איתרתי כמה מקומות שווים לשוטט בהם. מצידי אני נשארת.
אבל בשעה 7:00 בבוקר מגיע עובדיה לקחת אותנו לשדה התעופה. אנחנו נפרדים בדמעות.
בזמן הכירטוס אני כתמיד נושאת תפילה חרישית שיגידו לי שיש אוברבוקינג, ושמא אנחנו מתנדבים להישאר עוד יומיים על חשבון אייר פראנס. אבל התקוות מתנפצות- יש לנו מקום והמטוס ממריא ביחד איתנו.
(האלפים הצרפתיים במבט מלמעלה)
(הנוף הכי יפה בטיסה)
כמה שעות אח”כ אנחנו נוחתים בנתב”ג ושוב אנחנו על הכביש המעצבן הזה, כביש 40- שלוקח אותנו הביתה. איך לפני שבועיים אמרתי שהוא הכביש הכי יפה בארץ? התכוונתי לצד ההפוך שלו. הצד הזה הוא ממש מעצבן!
תוך דקות אני פורקת מזוודות, וזה בגלל שאני גאון: יום קודם הלכנו מוקדם בבוקר למכבסה ליד ה”סטו” וכיבסנו את כל הכביסה שלנו
(שלוש מכונות כביסה, פועלות בו זמנית. תחשבו לבד כמה זמן נחסך לי!)
עתה נותר לי רק להכניס את הבגדים הנקיים ישר לארונות. כך נותר לי זמן בשפע בשביל שאוכל לשבת ולרחם על עצמי. אני מביטה מהחלון והבת היפה שלי מבינה מיד ואומרת: “אין אייפל, אה?” ומזג האוויר גם לא ממש מסייע לקשיי ההסתגלות. יש 800 מעלות בצל עם 280 אחוזי לחות ותיכף מתאדה לי המח.
(האייפל אינו נשקף יותר מחלוני, אינו מאיר את לילותיי)
אני מעבירה למחשב את כל 3000 (!!!) התמונות שצילמתי. אני חייבת לציין שגם כתבתי בפריז “יומן טיול” שהיה הבסיס לפוסטים שקראתם.
אני ממליצה לכל מי שאוהב לטייל עם הילדים שלו- לנהל יומן טיול כזה. כתוב שם הכל: מה ראינו, מה אכלנו, איפה היינו, ממה צחקנו, מה אמרנו, מונצחות שם הבדיחות הפנימיות שלנו שרק אנחנו מבינים… ומודבקות שם מזכרות: עלים מיובשים מהעץ ששכבנו תחתיו, כרטיסי כניסה, ניירות האריזה של האוכל הטעים שאכלנו שם, גלויות שקנינו… זו מחברת מצחיקה שנכתבת בכל טיול והיא משאירה לנו את החוויה לנצח.
כאן מסתיים תפקידי כנספח התרבות בצרפת.
תודה שהייתם איתי ושטיילתם איתי ושראיתם את פריז דרך העיניים שלי.
כתמיד, היה לי לעונג לשתף אתכם.
ואחרי הפוסט הזה, אני אשתדל להחזיר את הבלוג לשיגרה ישראלית…
קורע לב, נכון?
עדכון 17/8/2017:
כעבור 5 שנים מהטיול המדובר, פנה אלי צבי חזנוב מהבלוג הנפלא פרנקופילים אנונימים ושאל אם ארצה לכתוב על החוויות שלי בפריז, אצלו בבלוג. רצה הגורל, וכשהוא פנה אלי, העפלתי בדיוק לקומה השלישית במדרגות הנעות של פריימרק בלונדון, בואכה תחנת טוטנהם קורט. “אתה בטוח שאתה רוצה שאכתוב דווקא על פריז?” ביררתי איתו “אתה הרי יודע שאני אנגלופילית בכל רמ”חי”.
“כן, כן” הוא ענה לי. “תכתבי על פריז מזווית הראייה שלך, איך לא אהבת אותה בהתחלה ומה גרם לך בסוף להתאהב בה”.
אז חמש שנים אחרי הטיול המדובר, התיישבתי לכתוב מחדש סיכום, והוא התפרסם אצל צבי תחת הכותרת “איך הפסקתי לשנוא את פריז והתחלתי קצת לאהוב אותה“.
סילוופלה.
