“תמיד תהיה לנו את פריז”- פרק אחד עשר

יער בולון, בחלקה המערבי של פריז, שימש בעבר כמקום מסתור לנרדפי השלטון.

הגענו אליו דרך הגנים הבוטאניים היפים.

אנחנו חוצים את היער בהליכה איטית. רובנו תשושים.

הטייס מחשב כמה קרואסונים עברו דרכו השבוע ומקבל לפתע מרץ ומתחיל לרוץ.

המצ’יסטה מחברת בדרך פיוטים בסגנון “בוא אלי ספסל נחמד…” ו”אני אוהבת רק לשבת ולישון”. ועל כל ספסל היא נמרחת. עייפה בובה זהבה.

כשסוף סוף אנחנו מוצאים את דרכנו החוצה מהיער, אנחנו עולים על מטרו ונוסעים בפעם השלישית למוזיאון רודן. מקגייבר אומר שרק על ההתעקשות מגיע לנו צל”ש. הפעם המוזיאון פתוח!

מקגייבר והילדים מאפסנים את עצמם על אחד הספסלים בעודי מצלמת את כל הפסלים.

כשאני שבה אליהם, וזוהי שעת צהריים הילדים בוכים בכי מר שהם רעבים. המצ’יסטה מראה לי איך שהבטן נדבקת לה לגב! ומכל הדברים שבעולם הכי בא להם…קוסקוס. הצלחתי בחינוך או לא הצלחתי?

אני שולפת ממחברת הקסמים שלי את הכתובת של מסעדת הקוסקוס בשוק הילדים האדומים. ולמי שיזדמן בפריז, נא לרשום את הכתובת הבאה:

39 rue de Bretagne. אתם עוד תודו לי פעם.

כשמגיעים לכתובת, כמעט אפשר לפספס את המקום. זהו שוק מקורה קטן ועתיק מאד ובו דוכנים ושולחנות ישיבה. מיד בכניסה אני תרה אחר הדוכן המרוקאי. אני סורקת את הצלחות של האנשים בתקווה למצוא שם קוסקוס. מה, גם אני מורעבת!

מלצרית אחת פונה אלי בחיוך “pizza? pasta?”

“no, marocan food” אני עונה לה. היא מסירה את החיוך ממני ומפנה לי את הגב. אני כמעט מנערת אותה “?where”. היא מצביעה לי בחוסר רצון מופגן על הכיוון הכללי. אנחנו שועטים לשם.

ואז אנחנו מגיעים.

המראה הוא מראה של שוק. שולחנות דביקים, צפוף. אבל אל תתנו למראה העיניים לתעתע בכם. הדוד המרוקאי החביב שואל מה נזמין. אנחנו בוחרים את מנות הקוסקוס שלנו מהדוכן העשיר שלו, משלמים והולכים לשבת. הוא מגיש לנו לשולחן. הקוסקוס הזה כל כך משובח, אחד המעולים שאכלנו! נהמות של אושר נשמעות וגרגורי הנאה מצד כל המסובים.

הרגע המכונן היה הרגע שבו אכלנו את סלט העגבניות אשר נראה בתמונה העליונה בצד שמאל. כמה שהוא נראה פשוט ככה הוא ממזר. אני בוחנת אותו בקפידה ומשננת לעצמי את המרכיבים. כשהגענו לארץ שיחזרתי אותו מספר פעמים והוא הפך להיות סלט הקאלט שלנו. אני אקדיש לו רשומה, אל תדאגו.

אני מזמינה עוד סלט כזה וגם שתי פסטיות מעולות אחת לי, ואחת כביכול למקגייבר. אני מצטערת שאין מספיק תמונות מהמקום וגם לא של האוכל. ידיי היו מלאות ואני עצמי הייתי עסוקה בלהתפעל ובלבלוס. תצטרכו להאמין לי.

על בטן מלאה דידינו לעבר המטרו ישירות לדירה לעוד שנת צהריים מופלאה.

לאחר המנוחה יצאנו לסיבוב פרידה.

מהאייפל אנחנו נפרדים בסידרת תמונות נוספת, כאילו שאין לנו איזה 750 תמונות שלו.

(תמונה נדירה של שני פלאי עולם↑)

וזהו גוסטב אייפל, האחראי למאסטר פיס:

ברווזים בני מזל שהאייפליקו הוא ביתם:

ביומיים האחרונים מזג האויר בפריז היה חם באופן יוצא דופן. כולנו ממש השתזפנו! וכשנכנסתי לחנות ליד האייפל פנה אלי המוכר במילים האלו:

you, the Brazilian women are the most beautiful women in the world! you are a very beautiful woman

אני: “thank you, but i’m from Israel”

הוא: ” !Israel? what a beautiful country you have”

הודיתי לו כפליים. משום מה מהמחמאה השנייה התרגשתי הרבה יותר…

ב- pont Alma, ממש מתחת לגשר הזה נהרגה הנסיכה דיאנה תנצב”ה.

בכיכר אלמה הוצבה אנדרטת שלהבת לזכרה של הנסיכה והמקום הוא אתר עלייה לרגל.

מתחת לגשר יש פסל של חייל

זהו “מסמן השטפונות”

אם נרטבות אצבעות רגליו: נמצאת פריז תחת אזהרת שיטפון.

אם קרסוליו כבר מתחת למיים: הכבישים הסמוכים לנהר ייסגרו.

ואם ירכיו נרטבות: נכנסת לפעולה תכנית חירום…

הוי, פריז…איך אני אעזוב אותך מחר? אני ממש עצובה.

אז איך אמר ריק בליין לאילזה לונד?

“we will always have paris “.

 

Here’s looking at you, kid

אני מודה לך פריז על שהיית כל כך נחמדה אלינו ואירחת אותנו כל כך יפה.

אורוואר.

הפרק הבא הוא הכי מבאס. זהו פרק השיבה הביתה…