I feel sLOVEnia חלק ראשון: ערוץ וינטיגר

הטיסה שלנו לסלובניה, טיסת ישראייר.

ישראייר לקחו את המושג “טיסה מסחרית” צעד אחד קדימה: כבר בצ`ק אין מודיעים לנו שאם ברצוננו לאכול בטיסה- נידרש לשלם 6 יורו לסנדביץ`. אם נרצה לשדרג ולשבת בנוחות עם מושב אמצעי ריק ביננו- נידרש לשלם 50 יורו לגולגולת ועבור ישיבה ליד יציאת חירום נידרש לשלם 30 יורו טבין ותקילין.

אנחנו מוותרים על השידרוגים.

אני, המצ`יסטה והטייס מושבים בשורה אחת ובמקביל אלינו יושב מקגייבר.

בזמן שהמטוס מתמלא, וכל שאר הנוסעים חולפים על פנינו, הטייס ואני משחקים במשחק: “נגיד שהמטוס שלנו מתרסק ואנחנו הניצולים היחידים: את מי מהנוסעים הבאים היית מוכנה לאכול?”

אני מסיקה בעצב כי במקרה של התרסקות אני כנראה אגווע🙂.

ובינתיים, בשורה המקבילה, מבחין מקגייבר כי השורה שמאחוריו, שורת יציאת החירום איננה מתמלאת כלל. כל מושב בה שווה 30 יורו אקסטרה, כן? אז הוא תופס עליה חזקה ומזמין את המצ`יסטה לבוא לשבת לצידו, וכך כולנו זוכים לשדרג את עצמנו עצמאית לתנאי פירסט קלאס כשלכולנו יש מושב אמצעי ריק ביננו השווה 50 יורו איץ`.

הטייס מתרווח

המהלך הקולוניאליסטי הזה גורם לכולנו אושר רב. היש נפלאה מתחושת ה”דפקנו את המערכת”?

שמחים, משודרגים, מרווחים וטובי לב אנחנו ממריאים ללובליאנה.

המצ`יסטה מתרווחת.

אבל לפני זה שכחתי, זוכרים את פרוייקט בן גוריון?

בכל פעם שטסים אני מצלמת את הילדים שלי בדיוק באותה פוזה ליד הפסל של בן גוריון.

אז ככה זה נראה השנה:

ובשנים הקודמות זה נראה ככה.

אחרי הנחיתה הרכה בלובליאנה, אנחנו מקבלים את הרכב המושכר (טוראן- רכב מרווח מאד. נכנסות בקלות 4 מזוודות בבגאז`)

ומתחילים לנסוע ולהתפעם מהנוף.

עוצרים בדרך לפיקניק ספונטני עם נוף נפלא ובמזג אוויר פנטסטי באחת מתחנות העצירה על הכביש המהיר.

משם אנחנו נוסעים לערוץ וינטיגר.

זהו מסלול הליכה יפהפה על גשרוני עץ בתוך נקיק.

השביל מגיע עד המפל הגדול, כ 45 דקות הליכה לכל כיוון.

הצבעים השולטים כאן הם ירוק וטורקיז.

השפה הדומיננטית כאן היא עברית.

אני מתכוונת, ממש דומיננטית. וכפי שהגדירו זאת יפה הילדים: “יש כאן יותר ישראלים מאשר בישראל”. ררררר…

הרושם הראשוני של המצ`יסטה, הנערה המתבגרת שבעוד כמה ימים תחגוג 13, הוא שסלובניה היא יפה עד מאד אך יפים ממנה הם הסלובנים על בלוריתם הבלונדינית המתנפנפת ועינהם הכחולות המחייכות. אז כיוון שהשבילים עמוסים ואנחנו חולפים עד מתחככים באלו שבאים מולנו אנחנו מדברות בסימנים: “שימי לב לאקזהיביט 1, לאקזהיביט 2” וכו`🙂.

הבית שלנו לחמשת הימים הקרובים הוא וילה אנה בבלד.

קצת תמונות אווירה מבפנים:

המיקום שלו נהדר- 5 דקות הליכה ברגל מהאגם וממש מעבר לכביש יש סופר.

אנחנו מתקבלים בחום ע”י אנדריי. הדירה מרוהטת ומקושטת בהרבה פריטים מקסימים, שמי שמכיר אותי יודע שזה בשבילי כמו להיות בבית רחוק מהבית.

בד”כ אני נוהגת להביא למארחים שלנו שי ישראלי קטן. הפעם הבאתי דבש תוצרת יד מרדכי, חלבה וסבון ישראלי. הכל עטוף באריזה כחולה קשורה בסרט לבן🙂.

אחרי התארגנות בדירה החביבה אנחנו יוצאים לבדוק את השטח ונוסעים סביב האגם.

עוצרים לאכול מרק גולאש טעים באחת המסעדות. מרק הגולאש הזה יהיה מנת הדגל של הטיול שלנו. ואחר כך אנחנו הולכים לבדוק מקרוב את המיטות בדירה של וילה אנה. נוחות לאללה. הילדים ומקגייבר ישנים, אני מתייחדת עם הקינדל שלי וכשכולם מתעוררים כל אחד מתלהב ממשהו אחר: מקגייבר ממכונת הקפה, אני מה…בידֵה (איזה רעיון גדול!!!) ומ…מכונת הכביסה. וכן, יש מכנה משותף בין השניים🙂. המצ`יסטה מתלהבת מהחלון הגדול בחדר השינה שפונה לגינה הגדולה.