בשביל לשמוע את “אדון הסליחות”, הלהיט מספר אחת של התקופה הזו שבין ראש השנה ליום כיפור, אני מוכנה לעשות דברים מטורפים. אני כל כך הרוסה על הפיוט הזה, עד שאני מוכנה לכתת את רגליי ואת רגליי משפחתי עד הכותל, שנה אחרי שנה, לתפוס מקום תצפית טוב, ולהמתין עד 1 וחצי בלילה שאז הלהיט מושר בביצוע המוני אנפלאגד ובסוף לחזור הביתה ב 2:30 לפנות בוקר.
היש לכם את זה ביותר דוסי?! כנראה שלא.
אז הצטרפו לאווירה בטרם נכתת רגלינו ביחד לכותל:
אז כאמור כדי להתענג על השלאגר ממקור ראשון, יצאנו מהבית 3 שעות מראש, כי הוויז איים עלינו שהעיר פקוקה, ואכן הוא אמר אמת לשם שינוי. פקק מהגיהנום קידם את פנינו בכניסה לעיר הקודש אך אז יד האלוהים נכנסה לפעולה, ומהשמיים הוא כיוון אותנו לעבר חנייה חופשית ופנויה במרחק הליכה סביר מהעיר העתיקה, וכשעה לפני שהסיור יצא לדרך. כך שנותר לנו שפע של זמן פנוי לאכול ארוחה כשרה למהדרין בממילא ולרכוש סווטצ’ירים ל”ילדים”, כיוון שכשיצאנו מהבית המצ’יסטה והטייס סרבו להאמין שבשעות הערב קריר בירושלים. הטייס: “זה פשוט לא להאמין שאנחנו והירושלמים חיים באותה מדינה! ותראי מה זה! אפילו יש להם פה את אותן רשתות כמו שיש אצלנו בארץ! וגם מדברים עברית בכל מקום!”
וגם: “אמא! אנחנו פוסעים ברחוב ג’יימס הקדוש. שזהו אותו סיינט ג’יימס עצמו מהפארק בלונדון. שזה הכי קרוב ללונדון שיש לנו כרגע”
קצת אחרי 21:00 יצאנו לדרך. העיר העתיקה עמוסה בעשרות אלפי אנשים, ונחילים של בני אדם נוהרים לכיוון הכותל. זה הפנינג שהכי דומה לוודסטוק, רק שבמקום סקס- סמים ורוקנרול, המוטו כאן הוא שמירת נגיעה- כשר למהדרין ופיוטי סליחות, אך בכל השאר- מאד דומה לוודסטוק.
מתברר כי השריטה לגבי “אדון הסליחות” משותפת לכולם, כי בכל בית כנסת ובכל סימטה אנחנו שומעים אותו מתנגן בגרון ניחר.
המצ’יסטה מעלעלת בסדר הסליחות. היא מגיעה ל”וידוי” ואני שומעת אותה מתחילה לספור את עוונותיה, ואני מצטטת אותה מילה במילה:
“אכלנו מאכלות אסורות” צ’ק.
“דיברנו דופי ולשון הרע”- אוהו! לשון הרע, זה מדבר אלי! צ’ק.
“יעדנו את עצמנו לדבר עבירה” צ’ק.
“זנינו אחר ליבנו ועיננו” צ’ק, אחושקשוקה צ’ק.
“יעצנו עצות רעות עד אין חקר” צ’ק. איזה עצות מטומטמות שאני נותנת אתם לא מבינים!
“לצנו. לוצצנו” צ’ק וצ’ק. אני לצה כל הזמן.
וזה נמשך ונמשך. לבסוף היא מסכמת: “יוצא שעשיתי יותר מ 50 אחוז עבירות. אני אצום השנה”.
המדריך החביב שלנו לוקח אותנו לקבר דוד. המקום צפוף ועמוס, ובאורח פלא, האדמה בולעת אותו ואת הקבוצה, ולאחר שאנחנו ממתינים להם והם מבוששים לבוא, אנחנו מחליטים לפרוש מהקבוצה ולהמשיך עצמאית.
ב 12 בלילה, אנחנו מוצאים עמדת תצפית טובה ביציע, מול הכותל. זו העמדה הקבועה שלנו, רק שעכשיו נבנה ביננו לבין הכותל מבנה שבהמשך ישמש כמוזיאון, והוא מסתיר קצת את האקשן.
ב 00:20 התפילה ההמונית מתחילה. תקיעות השופר מכל עבר מפלחות את השמיים. ואז, קורה הקסם שלשמו התכנסנו כאן.
“אדון הסליחות” בגירסת אנפלאגד.
היה מהמם.
גמר חתימה טובה לכולם.
