אז הגענו לתקופת “אחרי החגים”.
אחרי שעשינו חצי מהזמן בחופש את זה:
ואת זה:
צריך היה לחזור לשגרה.
לעבודה
.
ללימודים
.
להשכמות
.
להכנת הסנדביצ’ים
.
לשניצלים בצהריים
.
באסה נכון?
אז כיוון שסחבק נמצאת בועדת החברה במקום העבודה שלה, היא הגתה רעיון גאוני- לצאת לטיול גיבוש מיד על היום השני של החזרה לשגרה. כדי שהחזרה לשיגרה תהיה הכי לא שיגרתית בעליל.
גאונות או לא גאונות?
אז לטיול יצאנו.
את הטיול תכננתי ביחד עם ד”ר קליין היקר וחברתי האהובה דלית.
אך בהעדר דלית באותו יום, והצטרפותו של ד”ר קליין רק בהמשך הדרך, מינה אותי הנהג כאחראית וכנווטת ראשית.
שזו היתה טעות גדולה.
כי כשמנחים את הוויז להגיע ל”עין צורים בירושלים”
כשלמעשה היעד הוא “עמק צורים בירושלים” …עוברים דרך מסגדים,
חוצים את הגבול ארררר……
חולפים במנהרות…
ומגיעים לשום מקום.
כעבור שעה וחצי של התברברות הבינה נועם שמשהו לא בסדר איתי ובזכותה הגענו בשלום אל יעדנו…
מפודחת מכישורי הניווט שלי (כזכור רק לא מזמן טפחתי לעצמי על השכם ברברבנות, שחור על גבי בלוג, על יכולות הניווט המופלאות שלי) התקשתי להתאושש.
למזלי כנראה מאד אוהבים אותי בעבודה כי כולם אמרו שדווקא היה ברבור בכיף והנהג אף הרגיע אותי ואמר: “איילת, כל עכבה לטובה!”.
מה שהקל מעט על ההתייסרות
.
אז בקיצור, הגענו לגן לאומי עמק צורים.
ונכון שכל הרגליים, של כל המדריכים בישראל נראות ככה?:
בגן לאומי עמק צורים עוסקים כבר כמה שנים בסינון פסולת העפר שהוצאה ע”י הוואקף המוסלמי מהר הבית במסגרת חפירה בלתי חוקית שנעשתה במקום.
כארבע מאות משאיות פינו את העפר שהוצא מהר הבית וערמו אותו בנחל קדרון. העפר הזה מכיל שרידים ארכיאולוגים רבים, ולכן העפר נאסף והובא לגן הלאומי עמק צורים לצורך מחקר.
עד כה נמצאו אלפי שברי כלי חרס, כחמשת אלפים מטבעות עתיקים, תכשיטים, ראשי חיצים, חותמות, טביעות חותם וכו’.
בגן הלאומי נותנים למבקרים הזדמנות לסנן במו ידם את העפר ולמצוא ממצאים ארכיאולוגים.
לא כל כך הספקנו להשתתף בפעילות הסינון, מקוצר זמן, כי מישהי בירברה את האוטובוס וכו’ אבל הבנו את הפרינציפ…
משם נסענו למוזיאון ישראל.
כדי לא לקחת ריזיקות מיותרות, תפסה נועם את מקומי בניווט.
בדרך שמעתי אותה אומרת משהו מצחיק:
“מה שטוב בירושלים, זה שבכל מקום יש שלט שמכוון לתל-אביב, שזה כמו שלט הכוונה לפתחי מילוט”…
באורח פלאי למדיי, הוויז העביר אותנו דרך רמות אשכול, ממש דרך הרחוב שגרתי בו כשהייתי ילדה. 40 שנה לא הייתי פה! נרשמה התלהבות רבתי.
כשהגענו, קודם כל- התיישבנו לאכול במסעדת מודרן שבמוזיאון, כי עליכם לדעת שאצלנו בעבודה לא עושים שום דבר על בטן ריקה!
צילום תדמית למאפינס חלבה:
אחרי ששבענו, התפננו להיפגש עם המדריכה שלנו, שלקחה אותנו לסיור מרתק בתערוכה: “הורדוס- מסעו האחרון של מלך יהודה”
הצילום בתערוכה של הורדוס אסור, ואכן לא צילמתי. אבל אני ממליצה בחום על סיור מודרך בתערוכה הזו.
התערוכה הזו היא בעצם מפעל חייו של הפרופסור אהוד נצר ז”ל, שבמשך 40 שנה חיפש ואף מצא את קברו של הורדוס ובאופן טראגי גם מצא שם את מותו.
מסלול ההליכה בתערוכה מדמה את מסלול הלוויה של הורדוס, שתוכנן על ידו, ועובר דרך ארמון החורף שלו ביריחו, שם נפטר דרך ירושלים ועד אחוזת הקבר בהרודיון.
מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים היפים בעולם
ואני אוהבת לחזור אליו בכל הזדמנות
בדרך חזרה הביתה, הסתובבתי אחורה וקלטתי את תמונת המצב הבאה:
אף אחד כבר לא סומך עלי בענייני ניווט. שלושה מכשירים סלולריים הופעלו על וויז, כדי לא להתברבר ולהגיע בדרך המהירה ביותר הביתה.
לא נעלבתי, נשבעת.
חזרנו עייפים אך מאושרים
.
אחרי החגים שמח לכולם!
