את הבוקר היום פתחנו עם הנוף הנפלא הזה:
“פתחנו” הכוונה להרכב המנצח הזה:
את הרגליים שלי כבר אין צורך להציג. עוד רואים את רגלי מקגייבר, רגלי לימור ורגלי יאיר.
זה הנוף הנהדר שרואים ממסעדת בר בהר בנס הרים:
וזה הנוף הקונטיננטלי הנשקף מהצלחת שלי:
החיים קשים.
אחר כך נסענו משם לטיילת ארמון הנציב:
מי שחסר בנוף הזה, הוא מיק ג’אגר שעמד בדיוק בנקודה הזו ביום שלישי האחרון, כך שהכל זה עניין של טיימינג בחיים, לא?
בחיי שאני לא נרגעת ממיק ג’אגר האליל. רק לשם ידיעה, מיק הוא בן גילו של אבא שלי. ובעוד שאבא שלי מתלונן על שהוא עדיין מצליח להתכופף, אך להתרומם קשה לו- מיק זז כמו שהוא זז…האיש הזה הוא סבא רבא!
הפסקת התרעננות וכבר חוזרים:
לא נרגעת ממנו. פתאום גרונטופיליה לא נשמעת כמו מילה גסה.
.
בחזרה לענייננו: באין מיק ג’אגר בסביבה, יש כמובן את יאיר שמסכים לדגמן:
על הדרך גם הצלחתי לשכנע את יאיר ולימור להצטרף אלינו לפרוייקט “שביל ישראל” שיתחיל…מחר!
אז יאי!
משם המשכנו לשכונת תלפיות.
כמה דברים יפים שצדו את עיניי שם:
(זהו בית אליעזר בן יהודה)
וכמעט התעלפתי כשראיתי את הבית הזה:
שהוא העתק מדוייק של וילה וילקולה של בילבי!
מינוס הסוס במרפסת!
כן, גם מיק ג’אגר וגם בילבי. איך, איך הצלחתי לדחוף שני גיבורי תרבות שלי בפוסט אחד?
עוד נצפו בשכונת תלפיות השערים המהממים הללו:
והכי מדליק היה הכיתוב: “המשך ללכת, איש קטן” שנצפה על המדרכה.
היה יום קסום.
