את ההמלצה על הספר “נוכריה” קראתי לראשונה אצל ליזה. כיוון שכבר גיליתי שליזה ואני מתרגשות מאותם סיפורים, מיהרתי לקנות את הספר הזה והתחלתי לקרוא אותו כחלק מתהליך ההחלמה מהבוקהאנגובר שאני עוברת בעקבות קריאת “פרש הברונזה”.
הסיפור ב”נכרייה” מספר על קלייר רנדל, ששימשה כאחות צבאית במלחמת העולם השנייה. עם סיום המלחמה, בשנת 1945, היא מתאחדת עם בעלה והם חיים בסקוטלנד. יום אחד, כשהיא יוצאת לטייל באזור, היא מגיעה למעגל אבנים עתיקות, הדג` בגבעת קרייג נא דאן, נוגעת בטעות בחריץ שנוצר באבנים ונזרקת 200 שנה לאחור. עכשיו היא בסקוטלנד של המאה השמונה עשרה. היא נקלעת למלחמות השבטים, למאבק של הסקוטים באנגלים ונישאת לג`יימי, פרא אציל משבט מק`נזי-פרייזר. יותר מזה אני לא מגלה.
התרשמתי מאד מתגובתה הסתגלנית מעוררת ההערצה של קלייר לאי הנוחות של החיים במאה השמונה עשרה. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה אם יום אחד הייתי נזרקת מאתיים שנה אחורה ונאלצת לוותר על מקלחת חמה יומית, על נקה 7, מייקאפ ואייליינר. אבל התמריץ של קלייר הוא בעל סקוטי אציל ופראי בשם ג`יימי פרייזר- מק`נזי, על כל המעלות שלו, ויש לו הרבה, אתן פשוט חייבות לקרוא 
כשמעמידים את זה ככה, מי צריך מקלחת חמה בכלל? גם אני, כמוה, הייתי מסתפקת בטבילה בלוך נס הקפוא וסותמת את הפה כל החיים.
כבר זמן מה שאני מפנטזת לחזור ולטייל שוב בסקוטלנד. בפעם הקודמת שטיילנו בה ראינו מקומות מופלאים, פראיים יפהפיים כפי שמתארת אותם דיאנה גבלדון.
בפעם הבאה שנטייל בה אני חייבת להכניס את האתר הזה, קרייג נא דאן למסלול שלי. חייבת להגיע למערך האבנים העתיקות האלו. חייבת למצוא את החריץ שדרכו עושים מסע בזמן. חייבת לראות את הג`יימי פרייזר הזה במו עיניי. ע”פ דיווח מקורות זרים הוא אמור להראות ככה:
דלישס.
כשהגעתי לעמודים האחרונים של הספר (876 עמודים בסך הכל), לאחר יומיים של קריאה רצופה עם הפסקות הכרחיות מעצבנות כמו ללכת לעבודה, הרמתי לרגע את הראש וגיליתי את ערימות הכביסה שהצטברו ואת הכיור המלא בכלים מלוכלכים. עשיתי את מה שכל אישה במצבי הייתה עושה- נכנסתי מיד לאוטו וטסתי ל”צומת ספרים” כדי לקנות את ספר ההמשך: “שפירית בענבר”.
כן, זה אומר שאתם יכולים להזמין פיצה גם הערב, ילדים יקרים שלי.
אני צוללת לספר השני. נא לא להפריע, ניפגש בעוד יומיים.
