וואוו. ג’יזס ה. רווזוולט כריסט! אבנדואה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה היה הפרק המדהים ביותר בעונה הזו בעיניי, ולכן הוא גם הפרק שהכי התקשתי לכתוב עליו ריקאפ. ראיתי אותו שלוש פעמים, ובשלושת הפעמים בכיתי. זו היתה הפעם הראשונה בעונה הזו, שהדינמיקה המופלאה בין ג’יימי וקלייר של הספר, באה לידי ביטוי בעוצמות שאנחנו מכירות מהקריאה, ובלי חריקה אחת.
הפרק הזה היה פרק שעניינו סגירת מעגלים. קוראים לו “בעין הסערה” אבל מבחינתי יכלו לקרוא לו פשוט “מעגלים”: לכל אורכו נסגרו קצוות ומעגלים בין הדמויות השונות, בין הסידרה לספר ובעיקר בין ג’יימי ובין קלייר.
אז מאיפה בכלל להתחיל?
המעגל הראשון בפרק נפתח בשורות הבאות, הנאמרות מפיה של קלייר: “מתתי. הכל סביבי היה לבן מסנוור, ושמעתי רחש עדין כמו של כנפי מלאכים” שאלה שורות הלקוחות מהספר.
משפט הפתיחה הזה מתכתב עם שורת הפתיחה מ”נוסעת מעבר לזמן”: “הוא מת. אפו, לעומת זאת, פעם בכאב, מה שנראה לו מוזר לאור הנסיבות”- המשפט הזה תיאר את ג’יימי בשדה הקרב לאחר קולודן.
גם מבחינת העריכה, הצילום של קלייר כאן, מתכתב עם הצילום של ג’יימי בקולודן- כולל התאורה והמוזיקה הזהה שמתנגנת ברקע.
פרגוס ומרסלי סוגרים בסצנה הבאה שני מעגלים. הם מגיעים לפונדק שבו מתגוררים ג’יימי וקלייר. מרסלי מתעקשת להצטרף לפרגוס בחיפושים שלו אחרי ג’יימי בעודה לובשת את אחת השמלות של קלייר.
זו לא סתם עוד אחת מהשמלות של קלייר- זו השמלה שקלייר לבשה בעונה השניה, בפרק הרביעי “la dame blanche”.
בפרק הזה קלייר לקחה חלק בתכנית הפוליטית של ג’יימי בפריז, ממש כמו שמרסלי עכשיו לוקחת חלק בעניינים של פרגוס. מרסלי היא דמות מדהימה שאני מאד אוהבת, מי שקראה את הספרים הבאים- יודעת שהיא אמיצה, נחושה, דעתנית, ישרה וטובת לב כמו קלייר. ללבוש את השמלות של קלייר זה כמו להכנס לנעליים שלה, והיא עושה את זה עם הרבה חן וכבוד. המעגל השני נסגר כשפרגוס למעשה מציל את חייו של ג’יימי, בזמן שהוא פונה לקבל עזרה מג’ון גריי. כך הוא משיב לג’יימי שהציל אותו לפני שנים רבות בפריז מידיו של הסדיסט ג’ק רנדל.
קלייר, נאמנה להבטחתה לג’יימי, וממשיכה בחיפושים אחר איאן הקטן. היא מחפשת אותו במגורי העבדים באחוזה של גייליס, נתפסת ומובלת אליה.
גיליס היא אותה חברה שאף אחת מאיתנו לא מאחלת לעצמה בחיים: תככנית במסווה של שה תמים, מניפולטיבית ושקרנית. הקיצר: מכשפה עם קבלות.
גיליס עושה עליה מניפולציות רגשיות, מלאה במחשבות שווא שלה ומשתפת ביותר מדי אינפורמציה:
גם כאן, כמו במפגש הראשון שלהן לפני 25 שנים- גיליס שואלת את קלייר “למה את כאן?”
כשקלייר מבינה שעם הווירדו הזו היא לא מעוניינת להתעסק יותר, והיא קמה ללכת. אני מעריצה את היכולות של קלייר להתמודד עם מצבי לחץ.
קפטן לנארד, מוביל את ג’יימי למעצר, אבל שנייה לפני שהוא מוכנס אליו, הרדקוטס מונעים ממנו לכלוא אותו. “אנחנו ניקח אותו תחת חסותנו” הם אומרים ללנארד. “תחת איזו סמכות?” הוא שואל…
בום! תחת סמכות ג’ון גריי אופקורס! איזה מזל שג’ון קיבל את תפקיד מושל ג’מייקה אך לפני ימים אחדים. שלא לומר צרוף מקרים מדהים. בחילופי דברים חדים ושנונים, שגורמים לנו לרצות לנשק לו את הרגליים, ג’ון משחרר את ג’יימי לחופשי.
גם ג’יימי מתפעל מהיכולות הוירטואוזיות של ג’ון גריי.
ג’יימי אומר לג’ון: “נראה כי אני שוב חייב לך על שהצלת את חיי”.
ג’ון עונה לו: “נראה כי אנחנו חבים זה לזה פעמים כה רבות שהתבלבלתי בספירה”.
כזכור, המשחק האהוב על שניהם הוא שחמט, בכלא ובהולווטר הם שיחקו בשחמט ומאז לאורך השנים הם משחקים בשחמט עם החיים של עצמם- האחד מציל את השני ע”פ התור. הם נפרדים לשלום וג’ון כל כך מאוהב בג’יימי המלך שזה צובט את הלב לראות. אני כל כך מבינה אותו.
כשג’יימי סוף סוף מגיע לקלייר, היא כמעט מורידה לו בטעות את הראש עם פמוט.
במזל! היא מפספסת את הראש היפה שלו. חיבוק מהיר, והם ממהרים לכיוון התופים כדי להציל את איאן.
ג’יימי וקלייר צופים בטקס מאחורי השיחים. הטקס, הריקוד המעגלי, הלפידים- מזכירים לקלייר ולנו את הטקס בקרייג נא דון. גם שם היא צפתה במתרחש בהחבא מאחורי השיחים, אבל בחברת הבעל הפחות פייבוריטי עלי ועליה, פרנק.
מי שלא קראה את הספר עלולה לפספס את הקטע הקריפי הבא:
מרגרט פונה לג’יימי ומדברת בקולה של בריאנה!
ושנייה אחר כך היא שוב אומרת בקולה המשוגע: אבנדאווה!!!
אני נקרעת מצחוק בכל פעם שהיא אומרת אבנדוואה!!!, ולפעמים כדי להצחיק את עצמי כשאני לבד אני עושה אבנדוואה כמו מרגרט, ככה:
כשג’יימי וקלייר מתקרבים למעגל האבנים, קלייר שומעת זמזום וברור שאם היא תיגע באבנים בטעות- הם בסכנת פרידה והפעם לנצח. ג’יימי אומר לה משפט שמשתמע לשתי פנים “איבדנו את פיית’ פעם, לא נאבד את בריאנה”
בספר הוא אומר לה: “קלייר, אני חייב לומר לך משהו. אם נגיע למצב של בחירה בינה לאחד מאיתנו- אז אני הולך. את יודעת את זה, נכון?…אז נשקי אותי קלייר ודעי שאת חשובה לי יותר מחיי ואני לא מתחרט על כלום”.
הארוע מסתיים עם מותה של גיליס ושחרורו של איאן.
קלייר, בהיותה בשוק, סוגרת מעגל נוסף, בהיזכרה שהיא כבר החזיקה פעם בידיים את הגולגולת של גיליס בכבודה, במשרד של ג’ו אברנתי.
היא רועדת מעוצמת השוק, וג’יימי מחבק אותה ואומר לה מילים מרגיעות. אחר כך הוא מחבק את איאן ואת קלייר בחיבוק קבוצתי.
הקטע הבא הוא ממתק, ואני לא חושבת שצריך פה הרבה תיווך שלי. מדובר בקטע שלקוח מתוך הספר, אך מופיע הרבה קודם- מתוך פרק 13- “יש חתונה” (נוסעת מעבר לאוקיינוס, עמ’ 241) במשך 3 עמודים ג’יימי מתאר לקלייר בפרוטרוט מה הוא יעשה לה ברגע שהם יהיו לבד. כשקראתי לראשונה את ה dirty sex talk של ג’יימי סברתי שאם הוא היה חי בתקופת הסלולרי, היה מאד מאד כיף לקבל ממנו סמסים כאלה באמצע היום.
ג’יימי גם יכל לככב בפרסומת לסבון גילוח, או לסינטבון, או למה שזה לא יהיה שהוא משתמש בו.
אבל למה להכביר במילים? הבה ניתן לתמונות לדבר בעד עצמן.
אחרי כל היופי הזה הגיעה הסערה, שהפכה את הארטמיס.
קלייר שקעה במצולות,
מאד הזכיר לי את הסצנה בסרט “הפסנתר”.
כשהכל נראה אבוד, והיא שוקעת אט אט לקרקעית, ומה הסיכוי למצוא אותה בים הגדול, קורה לפתע הנס הגדול מכל. יש כאן אוסף של אגדות שזורות בסצנה אחת:
סופרמן ג’יימי שוחה לעברה, כמו בת הים הקטנה.
בתנועות בטוחות הוא חותך את החבל שקושר אותה, ומשחרר אותה מטאפורית מכל הכבלים.
ואז הגבר המופלא הזה מעביר לה את הנשימה האחרונה שלו בספק נשיקה ספק הנשמה מפה לפה.
כשהוא מעלה אותה מעל פני המים הוא אומר בקול שבור את המשפט האלמותי (עמ’ 516, נוסעת מעבר לאוקיינוס): “לעזאזל איתך, סאסנך. לכל הרוחות! אני נשבע לך- אם תמותי לי כאן, אני הורג אותך!”
וכשהוא בטוח שהיא מתה, הוא מניח עליה את ראשו ואת ידו, ומוכן בהכנעה גם למות בעצמו. ממש כמו רומיאו ויוליה.
ואז המצלמה עולה אל על, ואנחנו בטוחים שהנשמות שלהן עולות לשמיים ומופיע המעגל הגדול שסוגר עליהם. זהו המעגל של ההוריקן, ולמעשה הוא מציל אותם ונושא אותם אל החוף.
ממש כמו באגדות, מגיעה הפיה הקטנה הזו, לבושה בלבן, ובמגע מטה הקסמים שלה, ג’יימי נעור לחיים.
ג’יימי זוחל אל עבר קלייר ובטוח שהיא מתה.
פרינס צ’ארמינג מנשק את אהובתו
וכמו בשלגיה, וכמו ביפהפיה הנרדמת וכמו בכל האגדות הקסומות- הנשיקה של ג’יימי משיבה את קלייר לחיים.
והאושר, והכרת התודה וההקלה: את הכל ניתן לראות בהבעת הפנים של ג’יימי/ סאם:
אחר כך, כשהם חושבים שהארטמיס טבעה עם איאן, מרסלי ופרגוס- קורה דבר מדהים- הם מביטים זה על זו, והיגון משתקף במבט של שניהם.
אבל כשהם שומעים מהאנשים הטובים האלה כי נוסעי הספינה ניצלו,
הם סימולטנית חשים תחושת הקלה.
ג’יימי וקלייר לא נזקקים למילים כדי לחוש זה את זו- מספיק להם להביט זה בזו כדי לדעת. יש דיפוזיה מלאה ברגשות שלהם- את מה שהוא מרגיש- היא מרגישה, ולהיפך. זו מהות הקשר בין ג’יימי וקלייר של הספרים, ובסצנה אחת, בהבעות פנים בלבד, שני השחקנים היקרים, המופלאים והמוכשרים האלה הצליחו לבטא את מה שתפס אותנו ושאנחנו מתמוגגות עליו כבר שנים.
ואז הם מבינים כי הגיעו לאמריקה, לעולם החדש.
זו היתה עונה משובחת לדעתי. כל פרק היה יצירת אומנות מכל היבט אפשרי- המוזיקה, התפאורה, ההלבשה, הבימוי ומעל הכל סאם וקאת, שהפיחו חיים בג’יימי וקלייר שלנו ועשו עבודה מופלאה.
ועכשיו, אחרי שנרטבנו כהוגן ביחד איתם בים, אנחנו נכנסים לתקופת הנכריובש הארוכה, עד ספטמבר 2018, שאז תתחיל עונה 4.
אבנדוואה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כתבת מקסים, וזה באמת היה פרק נהדר.
הפאות היו טרן אוף רציני אצל כולם, ואצל ג’יימי בפרט. איך שמחתי ששערו התפזר בים!
מהממת ומשובחת כמו תמיד. עכשיו יש גם תקופת יובש בריקאפים שלך. אני מקווה שתנצלי את הזמן להשלים את שאר העונות חחחחח