כחלק מההכנות שלי לקראת הנסיעה לברלין, ישבתי לקרוא היום את אמיל והבלשים של אריך קסטנר. בטח קראתי אותו לפני הרבה שנים, אבל לא ממש זכרתי, מה גם שאריך קסטנר, עם כל הכבוד, לא היה מעולם הסופר הפייבוריט שלי, ואני אסביר.
אריך קסטנר חי בגרמניה וצלח את מלחמת העולם השניה ללא פגע. אמנם הוא היה קצת יהודי, אמנם נעצר פעמיים ע”י הגסטפו (ושוחרר מיד), אמנם שרפו את הספרים שלו בשריפה המפורסמת בכיכר האופרה בברלין- אבל במשך כל שנות המלחמה הוא חי בברלין בנוחות תחת השלטון הנאצי, וכמו טפלון- שום דבר לא נדבק אליו. הוא המשיך לפרסם ספרים בשוויץ וחי לו טוב. השואה לא השאירה אצלו שום שריטה, למרות שהוא היה עד לאירועי ליל הבדולח ולגירוש היהודים. בכל הספרים שלו אין איזכור או אפילו איזכורונצ’יק קטן לכאוס שהתחולל סביבו.
יש בישראל סביב אריך קסטנר מן הילה של סופר חביב שרחש חיבה לציונות ולישראל, אבל כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, מצאו כי לכבוד חגיגות ה- 25 לקולנוע הגרמני שיזם גבלס, הוא כתב תסריט לסרט ועליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר.
בקיצור, משהו בקסטנר הריח לי תמיד טיפה מסריח, אין מה לעשות.
את אמיל והבלשים הוא כתב ב 1929. העלילה מספרת על אמיל טישביין, נער שחי עם אימו הספרית האלמנה, אשר שולחת אותו לברלין לבקר את הדודה והסבתא שלו בזמן חופשה. היא מציידת אותו ב 140 מארק שעליו לתת לסבתא, אך בזמן הנסיעה ברכבת הוא נרדם ונשדד ע”י איש בעל מגבעת שחורה. בברלין הוא פוגש בחבורת ילדים שעוזרת לו ללכוד את הגנב. הם מנהלים אחרי הגנב מרדף ברחבי ברלין, ולאחר שהם עוצרים את הגנב הוא מקבל את כספו בחזרה ואף זוכה בפרס על סך אלף מארקים.
זה סיפור ילדים קטן וחמוד, ומבחינת לוחות הזמנים- הוא נכתב בשנים שהמפלגה הנאצית רק התבססה בגרמניה אבל עדיין לא עלתה לשלטון. אבל לאורך כ-ל הספר שאלתי את עצמי האם בעוד 13 שנים אמיל יצטרף להיטלר יוגנד? האם גוסטב והפרופסור, חבריו החביבים ומלאי הרצון הטוב ירדפו בעוד 13 שנים אחרי יהודים, באותה המוטיבציה כמו שרדפו אחרי שודד הרכבות? ומה ב-א-מ-ת הדוד הימבולד יעשה עם כל הזמן הפנוי שלו בעוד 13 שנים?
וגם יש שם כל מיני משפטים נבואיים שגורמים לך לקרוא פעמיים, ומעט להצטמרר כמו למשל:
“לכל הרוחות” אמר אמיל “יש פה בברלין הורים מצויינים”
“רק אל תכניס לעצמך לראש שכל ההורים פה כאלה נוחים” אמר קרומביגל וגרד לעצמו מאחורי האוזן.
או כשגוסטב אומר: “כשאני עושה משהו, אני עושה אותו כמו שצריך” הגנים היהודיים שלי רוטטים מלחץ.
בעמוד האחרון החביב של הספר, בפרק ששמו “האם אפשר ללמוד לקח מהפרשה?” מסכם אמיל:
“לקח ברור אחד אני למדתי: אסור לתת אמון באיש”.
ואמא שלו אמרה: “אני למדתי שאסור לתת לילדים לנסוע לבד (ברכבת)”.
you don’t say
מיהממת…
כשאת מספרת, עכשיו אני פתאום חושבת שגם אני לא זוכרת כלום מכול מה שקראתי (או כמעט מכול) בילדות או גם אחר כך. ודווקא כן קראתי המון יחסית. אולי זה הזמן להחזיר את כל ספרי ילידות לקריאה חוזרת?? [ ניראה לי שכל הספרים שהקראתי לנכדים , ממש לא אותו הדבר כמו הספרים שקראתי בעצמי כילדה…] (ואני כבר זקנה בטח המון ספרים דיי החמצתי ) .
אריך קוסטנר היה חלק ענק מילדותי, בעיקר הכיתה המעופפת, אורה הכפולה, האיש הקטן, 35 במאי ו פצפונת ואנטון. למרות מה שידעתי על תולדותיו, אף פעם לא חשבתי על גיבורי ספריו בהקשר של השואה. אולי בגלל שזה מדכא מדי.
ברלין נדמית בעיני כמורכבת משכבות שכבות של היסטוריה והיא מאןד מעוררת מחשבה, הרבה יותר מערים אירופיות אחרות שבהן זהר השואה נמחה לגמרי.
בברלין יש גם רחובות על שם בן גוריון ורבין, ודווקא הנוכחות הגדולה של השואה בה מעוררת הערכה בעיני.
כל מה שכתבת יכול להיות… אבל לכי תדעי, אולי אמיל החביא במרתף 2 משפחות יהודיות? אולי היו איזה 2 גרמניסטים חיובים בכל הזוועה השחורה ההיא,
יודעת? אני קוראת עכשיו את “רשימת האמהות” של שואת טרנסניסטריה…נורא קשה לשפוט אנשים בסיטואציות הלא אנושיות שהיו אז, על מעשים שעשו או לא עשו, על מנת לשרוד ו/או להציל את המשפחות שלהם .
טוב אני לא הסנגורית של אריך קסטנר, סתם זכרתי לטובה את הספר ההוא 🙁
סעי ותהני ושלא תפגשי שם נבלות .
כילדה מאד אהבתי את הספרים של אריך קסטנר. כשהקראתי אותם לילדות שלי כבר ראיתי דברים באור אחר ופחות חביב-הוא שוביניסט לא קטןוהיום כמעט 80 שנה אחרי שנכתבו חלקם ארכאיים למדי ולא צולחים את מבחן הזמן. השוק הכי גדול שלי אבל היה כששהיתי בגרמניה לתקופה ארוכה והסתבר שדווקא במולדתו הוא לא ממש סופר מוכר.
הוא היה גם שוביניסט וגם צמוד לסינר של אמא שלו עד יומה האחרון. לא ממש גבר כלבבי 😊
טוב, השתכנעתי, אז שילך לעזאזל 🙂
משתכנעת מהר 🙂
לקח חשוב!