אמיל והבלשים, ברלין ואריך קסטנר
כחלק מההכנות שלי לקראת הנסיעה לברלין, ישבתי לקרוא היום את אמיל והבלשים של אריך קסטנר. בטח קראתי אותו לפני הרבה שנים, אבל לא ממש זכרתי, מה גם שאריך קסטנר, עם כל הכבוד, לא היה מעולם הסופר הפייבוריט שלי, ואני אסביר.
אריך קסטנר חי בגרמניה וצלח את מלחמת העולם השניה ללא פגע. אמנם הוא היה קצת יהודי, אמנם נעצר פעמיים ע”י הגסטפו (ושוחרר מיד), אמנם שרפו את הספרים שלו בשריפה המפורסמת בכיכר האופרה בברלין- אבל במשך כל שנות המלחמה הוא חי בברלין בנוחות תחת השלטון הנאצי, וכמו טפלון- שום דבר לא נדבק אליו. הוא המשיך לפרסם ספרים בשוויץ וחי לו טוב. השואה לא השאירה אצלו שום שריטה, למרות שהוא היה עד לאירועי ליל הבדולח ולגירוש היהודים. בכל הספרים שלו אין איזכור או אפילו איזכורונצ’יק קטן לכאוס שהתחולל סביבו.
יש בישראל סביב אריך קסטנר מן הילה של סופר חביב שרחש חיבה לציונות ולישראל, אבל כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, מצאו כי לכבוד חגיגות ה- 25 לקולנוע הגרמני שיזם גבלס, הוא כתב תסריט לסרט ועליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר.
בקיצור, משהו בקסטנר הריח לי תמיד טיפה מסריח, אין מה לעשות.
את אמיל והבלשים הוא כתב ב 1929. העלילה מספרת על אמיל טישביין, נער שחי עם אימו הספרית האלמנה, אשר שולחת אותו לברלין לבקר את הדודה והסבתא שלו בזמן חופשה. היא מציידת אותו ב 140 מארק שעליו לתת לסבתא, אך בזמן הנסיעה ברכבת הוא נרדם ונשדד ע”י איש בעל מגבעת שחורה. בברלין הוא פוגש בחבורת ילדים שעוזרת לו ללכוד את הגנב. הם מנהלים אחרי הגנב מרדף ברחבי ברלין, ולאחר שהם עוצרים את הגנב הוא מקבל את כספו בחזרה ואף זוכה בפרס על סך אלף מארקים.
זה סיפור ילדים קטן וחמוד, ומבחינת לוחות הזמנים- הוא נכתב בשנים שהמפלגה הנאצית רק התבססה בגרמניה אבל עדיין לא עלתה לשלטון. אבל לאורך כ-ל הספר שאלתי את עצמי האם בעוד 13 שנים אמיל יצטרף להיטלר יוגנד? האם גוסטב והפרופסור, חבריו החביבים ומלאי הרצון הטוב ירדפו בעוד 13 שנים אחרי יהודים, באותה המוטיבציה כמו שרדפו אחרי שודד הרכבות? ומה ב-א-מ-ת הדוד הימבולד יעשה עם כל הזמן הפנוי שלו בעוד 13 שנים?
וגם יש שם כל מיני משפטים נבואיים שגורמים לך לקרוא פעמיים, ומעט להצטמרר כמו למשל:
“לכל הרוחות” אמר אמיל “יש פה בברלין הורים מצויינים”
“רק אל תכניס לעצמך לראש שכל ההורים פה כאלה נוחים” אמר קרומביגל וגרד לעצמו מאחורי האוזן.
או כשגוסטב אומר: “כשאני עושה משהו, אני עושה אותו כמו שצריך” הגנים היהודיים שלי רוטטים מלחץ.
בעמוד האחרון החביב של הספר, בפרק ששמו “האם אפשר ללמוד לקח מהפרשה?” מסכם אמיל:
“לקח ברור אחד אני למדתי: אסור לתת אמון באיש”.
ואמא שלו אמרה: “אני למדתי שאסור לתת לילדים לנסוע לבד (ברכבת)”.
you don’t say
