אשתו של הנוסע בזמן

כשאני קוראת ספר אני מתמסרת אליו כל כולי. אני אוהבת להתחיל ספר ולקרוא אותו בנשימה אחת, באינטנסיביות, בלי לשבור את הרצף ולסיים אותו תוך יום- יומיים. וזה אומר לנצל כל רגע פנוי לקריאה- בשעות הלילה המאוחרות (מאד), ובשעות הבוקר המוקדמות מאד. כשהספר הוא טוב, אז ההישאבות הזו גורמת לתחושת סיפוק גדולה, אבל מה כשהספר הוא גרוע?

לפני כמה שבועות קראתי את הספר “לאון ולואיז” מאת אלכס קאפוס. מה אני אגיד עליו? 288 עמודים של בולשיט. דמויות שטוחות, פלקטיות, עלילה מופרכת, חסרת עומק. דקה אחרי שסיימתי אותו נשאר לי חלל ריק במח. כעסתי על עצמי שביזבתי עליו את הזמן, על הסופר שביזבז לי את הזמן ועל העולם שלא הזהיר אותי מפני בזבוז הזמן שבקריאתו. ולמה לא הפסקתי באמצע? הו, שאלה טובה! אולי כי קיוויתי שמשהו בכל זאת ישתפר שם. בקיצור, זו היתה חוויה מיותרת. לא מומלץ.

חוויה אחרת לגמרי עברתי עכשיו כשקראתי את “אשתו של הנוסע בזמן” של אודרי ניפינגר. אני לא יודעת איך לא הגעתי אל הספר הזה קודם, איזה ספר!

הסיפור מספר על הנרי דטאמבל, שבשל ליקוי גנטי הוא נוסע בזמן לאורך חייו בקפיצות מהעבר אל ההווה ואל העתיד. בהיותו בן 28 הוא פוגש לראשונה את קלייר אבשייר. עבורה, זהו הרגע שחיכתה לו כל חייה, שכן הנרי הגיע אליה לביקורים קצרים אך תכופים מאז היותה בת שש. אני מתעלמת מחוסר ההיגיון ומהחורים שנוצרים פה ושם בעלילה, בעלת המימד הבדיוני, אבל תיאור אהבתם הטהורה, המזוקקת וחסרת הפשרות של הנרי וקלייר הוא שעושה את הספר לכל כך נוגע ללב. נוגע ללב אמרתי? תשמעו, אני בכיתי שם בכי מר, עם התייפחויות, טישו והכל. את העמוד האחרון של הספר קראתי שלוש פעמים כדי לעכל טוב יותר, והוא זה שגרם לי לתחושת מחנק בגרון שלא עברה לי במשך יומיים.

כן, אני מודה, ראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר. הסרט לטעמי מפספס בגדול הרבה ניואנסים בספר ואחד הפיספוסים הגדולים של הסרט הוא השמטת העמוד האחרון הזה, הכה משמעותי בסיפור. אל דאגה, אני לא הולכת לתת ספויילרים כדי לא לקלקל לכם, אם טרם קראתם. אגב, את הסצינה האחרונה בסיפור, זו שאני לא עושה לה ספויילרים, אבל שגרמה לי לבכות מהתרגשות, כתבה ניפינגר ראשונה וסביבה היא כתבה את הספר כולו. עד כדי כך היא משמעותית לעלילה. אז מה קרה שם? מסתבר שלפני שיצא הסרט לקולנוע, הוא לא עבר את בחינת הקהל. הקהל לא אהב את הסוף, ולכן הבמאי נאלץ לצלם את הסצינה האחרונה מחדש. קצת תמוה, במיוחד כשלסופרת ניפיגר היה חשוב ביותר לשמר את הסיפור כפי שהוא, וממש כאב לה הלב על השינוי. האמת, שגם לי.

אני כל כך ממליצה על הספר הזה.