בין צפייה חוזרת ונשנית בפרקים החדשים של “אווטלנדר”, הצלחתי השבוע לצפות גם בסידרה “המלכה הלבנה”, הכוללת רק עונה אחת בת 10 פרקים, ושזכתה לכינוי “משחקי הכס” לנשים.
אז לאחר שהקדשתי 10 שעות מזמני לצפייה בסידרה ועוד לפחות 10 שעות נוספות בהשלמת אינפורמציה היסטורית מויקפדיה על הארועים האמיתיים שעליהם מתבססת הסידרה, החלטתי לחלוק עמכם את השכלתי.
מדובר בסידרה המבוססת על ספריה של פליפה גרגורי, אותם טרם קראתי אך אני בהחלט מתכוונת לעשות זאת, המספרים על תקופתו של המלך אדוארד הרביעי שחי באמצע המאה החמש עשרה.
ע”פ ויקיפדיה, המלך אדוארד הרביעי היה “גבוה, חזק ונאה למראה”,
אולם התמונה המתלווה בויקיפדיה לערך של אדוארד הרביעי, אינה מביאה סימוכין לדברים אלו:
הפקת הסידרה החליטה לעשות תיקון הסטורי לאדוארד big head כשליהקה את עלם החמודות מקס איירונס לתפקיד המלך אדוארד.
במציאות מקס איירונס הוא בנו של השחקן ג’רמי איירונס.
יום אחד המלך אדוארד הצעיר רוכב על סוסו, כשלפתע הוא פוגש באליזבט וודוויל, אלמנה צעירה המבוגרת ממנו בחמש שנים שהוגדרה כ”האישה היפה ביותר בממלכה”. גם פה- מושגי היופי של המאה ה 15 הם קצת מוזרים.
בכל אופן, רבקה פרגוסון היא אליזבט וודוויל, היפה בנשים:
אדוארד מתאהב בה מיד, הוא נושא אותה לאישה, ובכך הופך את פשוטת העם הזו למלכת אנגליה. אם כך, אליזבט היא המלכה הלבנה, הדמות המרכזית שעליה מתבססת הסידרה.
מכאן מתחיל תאור מרתק של תקופת המלוכה, שהייתה רוויה בדם, יצרים, מלחמות ואינטריגות.
לאחר שמוכתרת אליזבט פשוטת העם למלכת אנגליה, היא נכנסת לחדר שבו יושבת חמותה, אמו של אדוארד. חמותה היא אישה רעה ומרירה במיוחד והיא אומרת כמה דברים קשים ומתנשאים לכלתה הטרייה. מי לא היתה בסרט הזה? אבל אליזבט מזכירה לחמותה, שהיא ניצבת כעת מול מלכת אנגליה, וכי נהוג להשתחוות אפיים בפני המלכה. החמות המרירה נאלצת בלית ברירה לקום ולהשתחוות בפני הכלה הצעירה. זהו רגע של נחת שמדבר אל ליבה של כל מי שמכהנת ככלה לחמות מרירה.
במהלך הסידרה, אנחנו לומדים לאהוב את המלך אדוארד על מעלותיו וחסרונותיו. חסרונות יש לו לא מעט, אבל מעלותיו באות לידי ביטוי בעיקר באופן שבו הוא אוהב את אשתו, אם נשמיט פרטים.
ואם נשמיט פרטים, הכוונה היא לכך שיותר מחצי סידרה אנחנו מאמינות בכל ליבנו שאדוארד הוא בעל נאמן ומסור, כשלפתע באמצע הלילה אנחנו פותחות את הדלת לחדרו ביחד עם אליזבט ומגלות לתדהמתנו שבדיוק המאהבת שלו דוהרת עליו.
התאכזבנו ממנו קשות ביחד עם אליזבט! קשות!
אחת הצרות במאה החמש עשרה, זה שלגברים לא היתה דרך יעילה כיצד להעביר את הזמן שלהם. אז מה הם עשו? חוץ מלבגוד בנשים שלהם עם המאהבת- הם עסקו בלחרוש מזימות, לכרות בריתות, להפר אותן כעבור דקות, להסגיר את בעלי בריתם, להלשין, לערוף ראשים ולחתום על מליון הסכמים עם מניעים נסתרים. קצת קשה לעקוב בסידרה מי נגד מי כי הבריתות כל הזמן מתחלפות. כלומר, זו לא סידרה שאפשר לקפל כביסה מולה, כי כל שנייה חשובה, מה שנקרא בשפתנו-
you snoose you lose.
אבל לזכותם יאמר, שאת כל התככנות הזו הם מבצעים בעודם עוטים שריון קשקשים סקסי כמו זה:
ויש גם אקססוריז נילווים:
הוי, אדוארד, אני חולה על הקפל”ד שלך!
מה שעוד למדים בסידרה, זה שמאחורי כל גבר מניפולטיבי, עומדת אישה עוד יותר מניפולטיבית ממנו. הסידרה מתמקדת בעיקר בשלוש נשים תככניות וחורשות מזימות, אבל גם כל שאר הנשים שברקע הן לא שיות תמימות, ולידן שרה נתניהו נראית כמו מאמא תרזה.
כמו כן הבנות בסידרה פונות אל אמא שלהן בתואר: “lady mother”. וכשסיפרתי על כך בהתלהבות לילדים שלי, הזכירה לי המצ’יסטה שלא פעם אף הם פונים אלי בתואר “גברת אמא”, שהוא אחד הכינויים החביבים עלי.
אבל ליידי אמא בצד- מסתבר כי די באסה היה להיות אישה במאה החמש עשרה. מעבר לכך שעם היוולדך הורייך התאכזבו קלות עד קשות מעצם היותך תינוקת מזן נקבה, אשר איננה זכאית לרשת את כס המלוכה, המשך חייך לא היו סוגים בשושנים, ובעיקר התייחסו אלייך כאל מטבע עובר לסוחר. מעטים היו נישואי אהבה מתוך בחירה. ברוב המקרים היה זה אבא שלך שהחליט להשיא אותך לבן האפס של הלורד מה שמו כדי לקדם את ענייניו. באחד המקרים הקיצוניים, השיא ריצ’רד נוויל את בתו אן נוויל בהיותה בת 14 בלבד לאדוארד הנסיך מווילס, הבן היורש של המלך הנרי השישי המודח, ושנראה כמו צלופח. כשאן מזדעזעת מהבחירה, אמא שלה גוערת בה ואחת מהסצנות המחרידות, מתרחשת בערב הכלולות שלהם, כשהאמא המרושעת של הנסיך האפס הזה עומדת מעל מיטת הזוג הצעיר ומוודאת שהנישואין מממושים כהלכה. וכמה כהלכה אפשר לממש כשהבעל הטרי שלך דומה לצלופח? אין לתאר.
אחד מהארועים ההיסטוריים שהסידרה מתייחסת אליהם, הוא תעלומת “הנסיכים שבמצודה”. לאחר מותו של המלך אדוארד, נכלאו שני בניו במצודת לונדון, ומאז ועד היום לא נודעו עקבותיהם. הסברה היא כי המלך ריצ’רד השלישי, אחיו של המלך אדוארד, ובהמשך גם גיבור המחזה של שייקספיר- הוא שרצח אותם. התעלומה נפתרת חלקית בסוף הסידרה.
לסיכום- אני ממליצה בחום על הסידרה המצויינת הזו, ומי שהולך קצת לאיבוד עם כל הקשרים המשפחתיים הפתלתלים וכל הבוחלטריה המלוכנית- שיעשה השלמות בויקפדיה.
סקירה נהדרת. תמשיכי בחג הבא לנסיכה הלבנה. המשך הסיפור….
ראיתי את הסדר ונהניתי (ואח”כ גם בדקתי את הקשר להיסטוריה..)
כמו תמיד, אוהבת לקרוא אותך. שנונה ומצחיקה. חייכת אותי על הבוקר 🙂
יום מקסים ותודה
מיכל
קראתי את כל ספריה של פיליפה גרגורי, כי זו אחת התקופות האהובות עלי, והיא אכן מצליחה להקים לתחיה את התקופה והארמונות ולתאר היטב את התככים והרציחות (אם כי היא עושה את זה בפנקסנות מסויימת וקצת משעממת) מנקודת מבט נשית.
ממליצה לך לקרוא את “המלכה הלבנה”, שהוא אחד המוצלחים, את “המלכה האדומה” (על הצד השני של מלחמת השושנים – מרגרט לנקסטר, אמו של הנרי השביעי, שהתחתן עם בתה של אליזבת הלבנה ושם סוף למלחמות האלה), את “בתו של ממליך המלכים” על אן נוויל המסכנה ואחותה המסכנה לא פחות, שהתחתנו עם אחיו של אדוארד הרביעי (שהיו הרבה פחות חתיכים ממנו, בלשון המעטה), את “גבירת הנהרות” (על ז’קטה, אמה של אליזבת), ואת ספרי נשותיו של הנרי השמיני – “בת בולין האחרת”, “ירושת בולין” ו”קתרינה מארגון” (שהופתעתי לגלות שהיתה בתה של מלכה רשעית ונערצת אחרת – איזבלה מקסטיליה).
להשלמת הדוקטורט בהיסטוריה אנגלית, קראי את “אני הנרי השמיני” (שהוא עבה כמעט כמו הנרי עצמו), ואת “ליידי אליזבת” (על אליזבת הראשונה, שמסתיים בדיוק כשמתחיל להיות מעניין, עם הכתרתה).
את הסדרה התחלתי לראות פעם, והיא נראתה לי משעממת, אולי בגלל שכבר קראתי את כל הספרים. עשית לי חשק לנסות שוב.