בחמישי בערב יצאנו לצפות ב”סקייפול”.
בן זוגי לדייט היה הבן שלי, ועבורו זהו הג`יימס בונד הראשון.
אני לא יודעת איך זה אצל מתבגרים אחרים- אבל לי יוצא להיפגש עם הבן שלי בעיקר כאשר הוא רעב, אז הוא מגיח מחדרו ויורה את השאלה הנצחית- אמא, מה יש לאכול. בשאר הזמן הוא עסוק בענייניו. אז כשקבענו לצאת רק שנינו לסרט הוא אמר: “וואוו, אמא, יהיה לי כל כך משונה לעשות איתך משהו אחר חוץ מלקבל ממך אוכל!”
וכשיצאנו מוקסמים ונרגשים מהסרט הוא סיכם: “אמא, היה גדול! עכשיו אני יכול לחזור לעניינים שלי. ניפגש בג`יימס בונד הבא”.
אני מקווה שדניאל קרייג כבר עובד על זה.
אז מה כבר אפשר להגיד על “סקייפול” שעוד לא נאמר?
דבר ראשון, הדבר הכיפי כשצופים בג`יימס בונד הוא לעשות וי על הצ`ק ליסט של האייקונים הקבועים:
תמיד בשלב כלשהו הוא יציג את עצמו כבונד. ג`יימס בונד, ישלוף גאדג`טים מגניבים, יפלרטט עם מיס מאניפני, ישתה את המרטיני שלו מנוער ולא מעורבב וינער ויערבב היטב את נערת הבונד היפהפיה התורנית.
בגיזרת הגאדג`טים אין כל חדש. קיו צייד אותו באקדח שמזהה את כף היד של בונד, ולכן הוא ורק הוא יכול לירות באקדח הזה. מה שיוכח בהמשך כיעיל אבל קוראים לזה היום זיהוי ביומטרי וכל חייל במעברים יצנן את התלהבותו של קיו ויאמר לו שזה בייסיק.
הגאדג`ט השני הוא מכשיר פצפון שבו שבב שמאכן את מיקומו של בונד. בונד סופר מתלהב ממנו אבל גם לי יש אחד כזה באוטו, וקוראים לו `איתוראן`.
אבל אישה עדינה כמוני 
לא הולכת לראות ג`יימס בונד בגלל הגאדג`טים. וגם לא בגלל המרדפים והיריות. נשים עדינות כמוני הולכות לראות ג`יימס בונד, כי אנחנו פשוט אוהבות לראות גברים קשוחים מתרוצצים בחליפות המעולות של טום פורד. וכדי להיות מדוייקת יותר- אנחנו הולכות בגלל ג`יימס.
ג`יימס הוא גבר על. חכם, שנון, חתיך. הוא לא נלחץ מכלום, אבל מכלום! הוא מדבר בשלווה תוך מרדף על גג רכבת נוסעת, הוא לא ממצמץ כשהוא יושב בלאנד רובר לצד איב הנוהגת כמו מטורפת. הדבר היחיד שהציק בחצי הראשון של הסרט הוא הפנים הלא מגולחים שלו.
תודה לאל שאיב לקחה את העניינים לידיים, וגילחה אותו, ועוד בכזה חן…
שנים רבות אני מהרהרת, איך יצא שבונד, אשר על פניו הוא הגבר המושלם, נשאר לעזאזל, רווק. הרי מעבר לכך שהוא חתיך הורס, אמיץ לב, חד, חזק- מה שבאמת הופך אותו לשידוך האולטימטיבי, וזה נחשף ב”סקייפול”, היא עובדת היותו יתום.
תחשבו על זה רגע, בנות.
ובכל זאת, לאורך כל השנים האלו הוא אינו מצליח לייצב זוגיות ליותר משלוש סצינות. הסיבה היא, שעל אף כל מעלותיו הרבות, הגבר הזה הוא פשוט, איך נאמר בעדינות- אגואיסט. הוא קר לב וחסר רגש. עוד היה לי שביב תקווה לגביו באותה סצינת מקלחת מפורסמת ב”קזינו רויאל” שבה הוא הפגין רגישות נדירה, יוצאת דופן ונוגעת ללב. הבה וניזכר ברגע הקסום:
בונד מוצא את וספר בוכה ורועדת במקלחת, לבושה בשמלת ערב, מתחת למים. הוא מתיישב לצדה כשהוא עדיין לבוש בטוקסידו, המים נופלים על שניהם, בזמן שהוא מנחם אותה. הוא נמשך אליה מקודם כשהייתה נמרצת. ועכשיו, כשהיא פגיעה, הוא מתאהב.
אך התקווה נגוזה במהרה.
בונד יכול להיות מאהב נהדר לנערת בונד אבל הוא אינו ממצמץ שנייה אחר כך כשיורים בה. כאילו- תפגין טיפה חמלה, צער, עצב, משהו?!? הוא אף פעם לא מסכן את חייו בשביל להציל אישה. הוא איננו רומנטיקן. וזו לא הבעייה רק של דניאל קרייג, זו תכונה משותפת לכל הבונדים באשר הם- קונרי, מור, דלטון וברוסנן. היחס של כל הבונדים לנשים הוא מזעזע.
יחד עם זאת, עיקר עבודתו הנעלה של בונד נתמכת בידי נשים- בידי הבוסית שלו M, שהסיפור שלה הוא מרכז הסרט ב”סקייפול” ובידי הסוכנת איב, שמלבד המתח המיני בינהם היא קשוחה, אמיצה, חכמה, יפה וגם שנונה.
היא מהממת.
היא אמנם יורה בו ומחטיאה בתחילת הסרט, אבל בואו נאמר שהוא הרוויח את הכדור הזה ביושר.
היא עשתה את מה שכולנו חולמות לעשות כבר שנים.
בקיצור- מומלץ בחום.
