כל מה שאני מסוגלת להוציא מהפה לאחר סיום קריאת הטרילוגיה “פרש הברונזה” זה: “אוי!”.
ואם אתאמץ לפשפש קצת יותר באוצר המילים שלי, יצא לי: “אוי. אוי. אוי.”
שמעתי לא מזמן כי קיים מושג שנקרא: “בוק- האנגאובר” המתאר מצב של חוסר יכולת להתחיל ספר חדש ולהיקשר לדמויות חדשות כי עדיין חיים בעולם של הספר הישן.
ובכן, אין ספק שלקיתי בתסמונת הבוק- האנגאובר לאחר שבלעתי בשקיקה את הטרילוגיה היפהפיה הזו.
זהו אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שקראתי ולדעתי אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שסופרו.
“פרש הברונזה”
עלילת הסיפור מתרחשת ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. אלכסנדר, קצין בצבא האדום, מתאהב בטטיאנה, נערה בת 17. מתפתחת בינהם אהבה עצומה, עמוקה, מטלטלת.
הסיפור הזה מגדיר את תמצית המושג “אהבה”, ומפרק את המושג הזה לכל מרכיביו: הוא מתאר את ההתאהבות, מתאר איך זה מרגיש להיות מאוהב, להיות נאהב והצורך והיכולת להתמסר באופן מוחלט לאהוב ליבך.
לפאולינה סיימונס, הסופרת, יש כשרון נדיר לגרום לקורא להרגיש את מה שהגיבורים מרגישים. להרגיש תשוקה,ערגה ואהבה, להתכווץ מגעגועים. היא מצליחה להעביר את תחושת הרעב והמחנק בדירה הצפופה בלנינגרד, להרגיש שזה אתה שמבוסס ביערות ברוסיה, בשדה הקרב. והכל בעזרת מילים בלבד.
והיכולת הזו, של סופר, לברוא עולם שלם בעזרת מילים בלבד תמיד תישאר פלא בעיניי, כמה ספרים שלא אקרא.
“פרש הברונזה” הוא מסוג הספרים שמתחילים אותם, ופשוט לא יכולים להפסיק. הוא מרגש, סוחף, מבכה, מצמרר. אתה כל כך נקשר שם לדמויות, מתאהב בשניהם בכל ליבך והדבר המעודד ביותר כשמגיעים לסוף, הוא שיש המשך לסיפור.
“טטיאנה ואלכסנדר”
כל כולו של הספר, מתחילתו ועד סופו הוא ערגה, כמיהה, געגועים וכיסופים.
טטיאנה מצליחה לברוח לארה”ב, נושאת ברחמה את בנו של אלכסנדר. אלכסנדר גרם לה לחשוב שהוא מת על מנת שתוכל להציל את עצמה ולברוח. ובינתיים הוא נלחם, נפצע ונופל בשבי. סופו של הספר באיחוד המתבקש, כאשר טטיאנה מגיעה לחלץ אותו מהגולאג.
בספר הזה יש הרבה פלשבקים אל העבר, המאפשרים לנו הקוראים להכיר לעומק את אלכסנדר ואת נסיבות חייו, להבין אותו טוב יותר, ולאהוב אותו עוד יותר- אם זה בכלל אפשרי.
“גן הקיץ”
את שני הספרים הראשונים כאמור, קראתי בנשימה עצורה ב 5 ימים. אבל כשהגעתי לספר השלישי, חדרה להכרתי ההבנה שבקרוב זה יסתיים ואאלץ להיפרד מטטיאנה ומאלכסנדר. התמלאתי עצב רק מהמחשבה. ואז עשיתי מאמץ על לקרוא ולהתקדם לאט. לדחות את הסוף. זה לא הצליח לי. נשאבתי לספר הזה וסיימתי אותו תוך יומיים. בסה”כ שלושת הספרים ביחד= 2192 עמודים. אבל שזה לא ירתיע אתכם. העמודים זורמים וקולחים.
אם הספר הראשון מדבר על “אהבה” והשני על “ערגה” הספר השלישי מדבר על החיים.
טטיאנה ואלכסנדר משתקעים בארה”ב לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה.
הם משקמים את עצמם בתהליך ארוך ואיטי של התקרבות והשלמה. אחרי שנים של פרידה ויגון, הם בונים מחדש את הזוגיות האינטימית המופלאה שלהם על בסיס האהבה המפוארת שלהם. שלושת רבעי הספר הראשונים הם סוחטים רגשית. אבל אני חייבת לציין שלקראת הרבע האחרון של הספר זה הרגיש לי ארוך מדי. את הסוף הטוב אפשר היה להביא הרבה קודם. כל הגלישה לויאטנם הייתה מייגעת. נראה שגם פאולינה סיימונס בסופו של דבר לקתה בבוק-האנגאובר והתקשתה להיפרד ולהמשיך הלאה
ובכל זאת אני מודה בלב לפאולינה סיימונס שהגישה סיפור כל כך יפה, כתוב כל כך טוב שבטוח אקרא אותו שוב ושוב במהלך חיי.
תודה ליפעת, בת דודי היקרה שהמליצה לי ראשונה על הספר, ולאבא שלי שהסב את תשומת ליבי לכך שהטרילוגיה כולה כלולה במבצע “ארבע במאה” שאנחנו כה אוהבים ב”צומת ספרים”.
אני ממליצה מאד, אם לא הייתי מספיק ברורה
אז מומלץ;)?