הסטונהנג’ של רמת הגולן

כאחת שמעבירה את זמנה בכיתות רגלייה בעקבות מעגלי אבנים בפריפריה של אנגליה, הופתעתי מאד לגלות שיש לנו מעגל אבנים כחול לבן, ממש מתחת לאף, פה קל”ב ברמת הגולן. 

התוודעתי אליו ביחד עם כל עם ישראל בעקבות כתבה בעיתון “הארץ” שהתפרסמה לא מזמן. ומכיוון שאני שייכת לאסכולה שלא מאמינה למילה אחת שכתובה בעיתון “הארץ”, החלטתי שנצא לבדוק במו רגלינו, האם יש אמת בדבר.

כידוע, בשנים האחרונות דיאנה גבלדון דפקה לי קצת את הראש, ובגללה פיתחתי שריטה קלה למעגלי אבנים. 

היינו כבר פעמיים במעגל אבנים שנקרא קסטלריג:

ובמעגל פחות ידוע שנקרא רולרייט סטונס

ובמלך של מעגלי האבנים- הסטונהנג’:

כל המעגלים האלה ריגשו אותי עד צמרמורת. בניגוד לאמונות הרווחות כי המעגלים הללו שימשו כאתרי קבורה או כאתרי פולחן, כולנו הרי יודעים למה המעגלים הללו שימשו באמת- וזה כדי שנשים מסוגי יוכלו לעבור בזמן ולפגוש ג’יימי פרייזר או תואם ג’יימי פרייזר ולהתפלש איתו בשממה נטולת תנאים סניטריים.

ולכן, כשסיפרתי למשפחה שלי כי קיים מעגל אבנים ברמת הגולן, הצעתי כי נצא ביחד בשבת בבוקר כדי לבדוק את אמיתות הדברים.

בואו נתעכב שניה על הקונספט של טיול בשבת בבוקר, בטרם נמשיך.

מזה מספר שנים שבמשפחה שלנו מטילים הילדים וטו על “טיולי שבת”. כי למרות שלצמד המילים “טיולי שבת” יש זוהר של פאן, הדבר דורש יקיצה מוקדמת, נסיעה ממושכת, צעידה מפרכת ושיבה הביתה מאוחרת.

לכן ממש התפלאתי שכשהצעתי כי נצא לטייל, כל הנוגעים בדבר הביעו עניין אמיתי בנסיעה הזו. מסתבר שאווטלנדר שרט גם להם את המח.

בזמן שהנוער ישב מנותק ביציע של האוטו, כשהם חמושים איש איש באוזניותיו, התפעלנו אנכי ומקגיבר בקול רם מרמת הפיתוח של כבישי הצפון.

לא נסעתי צפונה מלא זמן, והכל היה חדש לי- מלא מחלפים, גשרים וכבישים חדשים! איזה יופי, באמת.

מעגל האבנים שהציבו בצומת עמיעד הוא המשעשע מכל מעגלי האבנים שראיתי.  בטח עוד מאתיים שנה ינסו להבין מה קרה פה ויצוצו סיפורי חירטוט על התכנסויות להורדת גשם או משהו בדומה:

כשהגענו לרמת הגולן, ההיילנדס של ישראל, התחלנו לחפש את האתר המדובר. בדרכנו נתקלנו באתר חירטוט ארכיאולוגי קטן בשם ראסם חרבוש.

אין על השמות המופרכים האלה! צחקנו לנו והמשכנו לנסוע

הוויז המופלא, כיוון אותנו כמה ק”מ אחרי מושב יונתן. חנינו בצדי הדרך והתחלנו לצעוד על השביל.

הילדים נכנסו קצת ללחץ למראה גדר התייל שלשמאלנו, והכניסו את עצמם לחרדה שאולי אנחנו הולכים בטעות בתוך שדה מוקשים. הרגעתי אותם, סימנתי להם ללכת לאט יותר ונתתי למקגייבר ללכת ראשון, ליתר בטחון:

הם המשיכו לדבר על מוקשים, ועל כמה לא נעים לאבד יד או רגל, אז כדי להרגיע אותם מדי פעם התגנבתי מאחוריהם ועשיתי להם “פוף!” באוזן.

כשהבדיחה הזו הפסיקה לעבוד, שמתי לנו ביוטיוב את “בלדה לחובש” כשזעקותיו של יהורם גאון “עלינו על מוקש!” מלוות את צעדנו.

בשלב מסוים אף הוצע שנעשה תמונה משפחתית עדכנית, שתשמש את YNET בכתבה על המשפחה שעלתה על מוקש, במקרה ואכן נעלה על מוקש:

הייתי בטוחה שמעגל האבנים נמצא ממש שני צעדים מהכביש- אך מסתבר שלא. צעדנו כשניים וחצי ק”מ רוויים בהתמרמרות קלה בעקבות הסימון הלבן-כחול-ירוק.

בדרך פגשנו פרה שיצאה לחלץ עצמות:

ועצמות שיצאו לחלץ פרה:

בדרך למעגל האבנים תהיתי בקול, מה יהיה אם אכן נצליח לגעת באבנים ולעבור בזמן.

לפי חוקי הפורמט, אם אתה עובר בזמן, אתה לא יכול להגיע לתקופת החיים שלך, כך שאת מקגייבר לא אפגוש שם ועלי לחפש בעל חלופי להתרועע עימו.

הטייס: “רק שתדעי שאם את עוברת- את נוחתת בסוריה, ובסוריה אין שום תואם ג’יימי פרייזר. הלך עלייך, אמא”.

אני: “לא נורא, אני אדלג מסוריה לגליל, ואנחת בזרועותיו…אה, בזרועו של טרומפלדור, שעליו יש לי קראש מימים ימימה”.

הטייס: “אמא, טרומפלדור הוא אוברייטד. מדובר בגידם עצבני שלא מבין מילה בעברית”. 

ובכן, בעיה.

מקגייבר: אתם יודעים מה זה הערמות אדמה האלה?

הטייס: כן. זו חפרפרת מטומטמת שבכל עשרים סנטימטר הרימה את הראש ושאלה: הגעתי? הגעתי? הגעתי? רבאק, את חפרפרת! תיכנסי לאדמה ותחפרי ברצף, בלי לחפור לנו בראש כל דקה!

בשעה טובה ומוצלחת, הגענו לבסוף אל מעגל האבנים שנקרא ” גילגל רפאים” או בשמו האקזוטי: “רוג’ום אל הירי”, ובקוראנו את ההסברים שעל השלט, למדנו כי יש לו פז”מ עוד יותר גדול מהסטונהנג’ המלך!

את המעגליות של מעגל האבנים הזה, אפשר לראות רק ממעוף ציפור או מכל כלי טייס חלופי אחר, ומכיוון שלא התאבזרנו היום במסוק, אנחנו יכולים רק להאמין להסברים: 

במרכזו של מעגל האבנים ישנו תל אבנים שבליבו פתח קטן, ולאחר שהעפלנו על התל גלינו שממותקן עליו גם איזה איש שתקן עם סיגריה שבא לפה להתבודד. האיש המתבודד עם הסיגריה גילה לנו בקול שקט כי מהעבר השני יש פתח, ושאפשר לזחול דרכו.

המצ’יסטה ואני הלכנו לבדוק את הפתח הזה:

עברנו בפתח הזה הלוך ושוב, ולא קרה כלום. נגענו, ונאדה. כלום לא קרה.

איזה מן מעגל אבנים זה?! שום זמזום לא נשמע, שום ג’יימי פרייזר או אפילו טרומפלדור עצבני אחד לרפואה לא הופיע. ממש אכזבה.

בדרך חזרה לאוטו אספתי כמה אבני בזלת קטנות כדי להקים מעגל אבנים מיניאטורי בבית:

ובדרכנו פגשנו כמה אנשים ששאלו אותנו מה יש שם בהמשך הדרך. כנראה שסיפרתי להם לא בהתלהבות מאד רבה על מעגל האבנים הזה, כי אחרי שהלכו, מקגייבר אמר שאני עושה שרות גרוע מאד למרכז תיירות רמת הגולן, ושלא התקבלתי למשרת הדוברת.

אף קיבלנו הסברים מלומדים ממקגייבר כיצד תוקפים מוצב בעזרת טנק. 

וחזרנו לאוטו וגילינו שאנחנו לא המשוגעים היחידים שבאו לחפש את מעגל האבנים שלא יודע לעשות כלום.

אז לסיכום גילגל הרפאים:

סטונהנג’ הוא לא. הוא גם אינו מרטיט לב כמו אחיו האנגליים, ובעיקר: הוא לא יודע לעשות הרבה. כלומר: נוגעים בו ולא עוברים לשום מקום. מצד שני, הגענו למסקנה- שגם אם היינו עוברים באמצעותו אחורה בזמן, המקסימום שהיינו פוגשים זה את ברל כצנלסון.

שעם כל הכבוד, בשבילו לא הייתי מוותרת על תנאים סניטריים.

מצד שלישי, רמת הגולן, ההיילנדס של ישראל, היא יפהפיה תמיד. 

היה טיול מקסים ומצחיק, אבל קונספט הטיול של שבת בבוקר מיצה את עצמו לפחות לחמש שנים הקרובות, לדעתי.