שביל ישראל, חוצה את מדינת ישראל לאורכה מדן בצפון ועד אילת בדרום ואורכו כ- 1000 ק”מ.
השביל הוא רציף ומחולק ל- 44 מקטעים.
הקטע הראשון במסלול, מתחיל מבית אוסישקין בקיבוץ דן ומסתיים בפסל האריה השואג בבית העלמין שבין תל חי לכפר גלעדי.
השביל מסומן בלבן- כחול- כתום- כשהלבן מייצג את החרמון שבצפון, והכתום את המדבר שבדרום.
והסימון מופיע בצורה מדורגת- כך שכשהצבע העליון הוא לבן- כיוון ההליכה צפונה, וכשהצבע העליון הוא כתום- כיוון ההליכה הוא דרומה.
כמו כן הוא נבחר ע”י הנשיונל ג`אוגרפיק כאחד ממסלולי ההליכה הטובים ביותר כיוון שמשלב טבע, הסטוריה, מורשת ותרבות.
מקגייבר ואני החלטנו לממש את פרויקט שביל ישראל. הצענו לחברים שלנו להצטרף כשהרעיון הוא לערוך פעם בחודש מקטע אחד, ע”פ הרצף- מההתחלה ועד הסוף.
לימור וחיליק גרוסברג הצטרפו בלי להסס. הם הביאו איתם לטיול הראשון מתנה- את יובל, הבן שלהם שהוא נער מתבגר מקסים, שבאורח פלאי נהנה לטייל עדיין עם ההורים שלו! לא מקטר על שום דבר! לא רוטן, כן מספר בדיחות ובכלל נער בעל מזג נח ונעים- מה שמוגדר אצלנו במשפחה כנס רפואי
.
כשהצענו ליאיר ולימור אברמוביץ` להצטרף, יאיר אמר מיד: “לא”. ראוי לציין כי יאיר שייך לתפוצה שבה אומרים “לא” על כל דבר כיפי, במיוחד אם הוא חורג מהשגרה. זו תפוצה מעט בעייתית, שנהנית לסבול לבד בחושך, אך למזלו הרב הוא נשוי ללימור, שהביאה איתה גנים טובים למשפחה, ועשתה שם השבחת הגזע. אז לאחר דיונים רבים נשמע יאיר אומר “כן” מהוסס, וכדי שלא יתחרט באמצע הדרך לקחנו אותו ואת לימור כבני ערובה איתנו במכונית.
חדי העין שבינכם בוודאי הבחינו כי לראשונה אני נועלת נעלי התעמלות כאחד האדם, ולא מגפונים/ נעלי מעצבים/ סנדלי פאקצה כפי שאני בד”כ רגילה. זה סימן לרצינות מצידי! ולמחוייבות לתהליך!
אז לאחר שהתכנסנו בבית אוסישקין שבקיבוץ דן, נסעו מקגייבר וחיליק כדי להקפיץ רכב אחד לסוף המסלול, בבית העלמין בכפר גלעדי. ביקשנו מטרומפלדור שישים יד על האוטו.
מזג האוויר היה מושלם. שילוב הצבעים של סגול, צהוב וירוק היה יפהפה, מה שגרם לי לעצור לצלם בערך כל חוח. אבל חיליק הזהיר אותי ואמר לי שכצלמת אני צריכה להיות בלתי מורגשת, ולנהוג כמו חדרנית במלון
אחרי כשני קילומטר, ערכו לנו הפרות של קיבוץ דן טקס קבלת פנים והן נעמדו במשמר כבוד משני צדי השביל:
ואנחנו היינו צריכים לעבור באמצע:
אני ניצלתי את ההזדמנות ופניתי באופן אישי לכל פרה. אמרתי להן: “אני יודעת איזה טעם יש לך, ולך, ולך וגם לך”
ואף לך:
רק לימור, הטבעונית שביננו, הסתובבה לה בעצבנות וצעקה: “איףףף! הן מפליצות!!!” וגם פנתה אל הפרה בפנייה אישית:
“אל תפחידי אותי! אל תסתכלי עלי! אל תפליצי עליי! אני היחידה פה שלא אוכלת אתכן!”
אני חייבת לדווח כי הטבעונית לא עשתה על הפרות שום רושם, אם זה משנה למישהו
נשארו אדישות אליה לגמרי.
המשכנו לצעוד קצת במים
שיימנו לנו פרחים כאוות נפשנו.
הנה חרטומית מחורטטת:
ומשגלית החורש:
אפילו ברז כבוי בעל פנים ידידותיות פגשנו על אם הדרך, שמו סמי הכבאי:
משם נכנסנו לשמורת נחל שניר- החצבאני:
כן.
חיליק ויובל האמיצים השתכשכו להם במים הקפואים:
משם המשכנו לצעוד, כשמקגייבר, הקילומטראז’ הדובר הודיע לנו כי גמענו כבר 7 ק”מ
בדרך לימור שאלה אותי: “את מכירה את הצנחן?”
אני: “איזה?”
לימור: “מיקי פֶּלי”
שתינו התחלנו לצחוק כמו מפגרות.
אני: “את מכירה את המורה לנהיגה?”
לימור: “איזה?”
אני: “מוטי לוכים”
***
מתגלגלות מצחוק.
יובל: “אתן מכירות את מלכת היופי הערבייה?”
אנחנו: “איזה?”
יובל: “עלילה מסלול”
וככה זה נמשך ונמשך, עם “יפה לולה” הקוסמטיקאית, “יפה רונקל” המכוערת, “אבי רון” הטייס…
היה צריך לגרד אותנו מהכביש מרוב צחוק.
אלה הקטנים אפרסקים יהיו:
וזה הקטן רימון יהיה:
אחרי עלייה מטורפת שהותירה אותנו עם לשון בחוץ, צילם מקגייבר בזום פראי את האריה השואג, היעד הסופי להיום, כדי לעודד את רוחנו:
המסלול מגיע אל הגדר האחורית של בית העלמין בכפר גלעדי.
המצבה הרשמית מספרת את הסיפור של אותו יום נורא ב- 6 לאוגוסט, 2006:
אך נוגעות ללב הן המצבות האישיות, הספונטניות:
בבית העלמין קבורים כל המי ומי
ופריט חשוב לחידוני טריוויה, למי שמחפש את קברו של יוסף טרומפלדור
אנדרטת האריה השואג היא למעשה קבר אחים, תחתה קבורים טרומפלדור וחבריו הגיבורים
בזמן שחיליק ומקגייבר נסעו להביא את האוטו, לימור העבירה לי שיעור יוגה לשחרור השרירים התפוסים באגן.
אחר כך אכלנו דגים ב”דגי דפנה”
ונתקענו שעות בפקקים בדרך הביתה.
אם עייפתי אתכם, זה כלום לעומת כמה שהתעייפנו בעצמנו.
בסה”כ עברנו 12 ק”מ, ע”פ הקילומטראז’ הדובר.
עוד 988 ק”מ למאנייק.
מסלול אחד מאחורינו.
