במהלך חוה”מ סוכות, המשכנו את המסורת בכיבוש “שביל ישראל”.
הקטע השלישי במסלול, מתחיל מהחניון הגיאולוגי שבקריית שמונה ומסתיים במצודת נבי יושע.
זהו מסלול שמוגדר כ”בינוני קשה”.
כשהתחלנו לצעוד הוא דווקא נראה לנו קליל עד קל. יש תצפית נהדרת לעמק החולה והרי הגולן:
עוברים ממש מתחת לרכבל של צוק מנרה:
התחזיות באותו יום ניבאו גשם כבד, אבל זה כידוע, קונספירציה של החזאים, שרוצים לטייל בשקט ובלי עומס מטיילים.
ואכן לא היה עומס בכבישים.
ואכן ירד לנו גשם סמלי מאד שנפסק כמעט מיד:
הגשם לא שובר אותנו, ואנחנו ממשיכים לצעוד:
בשלב הזה מקגייבר אמר לי: “אל תסתכלי ימינה, תמשיכי ללכת מהר ישר!” ואני מיד התחלתי ללכת מהר וישר.
כל מי שהיה מסביב התקשה להבין את חילופי הדברים העמומים ביננו, ואחרי שאלות רבות התגלה כי מקגייבר ראה את המפלצת שהכי מגעילה/מפחידה/מעוררת חלחלה ביקום: צב.
ואז התחיל הדיון הקבוע, שמה יש לי מצבים, כזו חיה חמודה ולא מזיקה וכו’.
רק ניצן, הבן החמוד של נורית וערן, בן ה- 14 שאל אותי:
“קרתה לך איזו טראומה בילדות המוקדמת שקשורה לצבים?”
תזכרו את השם: ניצן שמואלי.
יום אחד הוא יהיה פסיכולוג מאד מפורסם. בינתיים רק אנחנו נהנים משרותיו:
אני מתה על הילד הזה.
לימור:
נורית:
ערן:
יובל ודרור:
אני: “תחזיק לי רגע את המצלמה, אני צריכה לקשור את השרוך”
מקגייבר (מנצל את ההזדמנות ומצלם אותי): “יש! הצלחתי לצלם אותך! לכוון את כל התאורה והכל. יש!”
אני (בודקת את התוצאה): “יופי. השיעור הבא יהיה בנושא קומפוזיציה, ואיך מצלמים אנשים בלי לערוף להם את הראש”
עמית:
לימור:
נורית:
חיליק:
ערן:
דרור, שתמיד כשהוא מבקש שאצלם אותו, הוא מטפס על משהו, ולכן זכה לכינוי “הקופיף”:
הקופיף: “זה לא שאת מצלמת טוב…יש לך פשוט מצלמה טובה”.
ואין, אין אין כמו לחלוץ נעליים באמצע הדרך:
בשלב הזה הגענו לחלק המאתגר של המסלול, נחל קדש. כשהצצנו לעבר הירידה התלולה, היה מיעוט ביננו, ואני לא מציינת שמות, שחשבנו להבריז מהנחל, אבל הרוב קבע לרדת אל הנחל, והמיעוט ההססן הלך עם העדר:
“איילת, תצלמי לי את הטוסיק”
אין בעיה.
בשלב הזה גם הבנו למה המסלול מוגדר כ”בינוני קשה”. זה היה החלק הקשה של המסלול.
לאורך כל המסלול, האנטנה הזו היתה היעד שלנו. בהתחלת היום היא נראתה רחוקההההההההההההה.
אחר הצהריים, סוף סוף היא נראתה קרובה.
לאחר העלייה מהנחל מגיעים אל מצודת כ”ח. זוהי תחנת המשטרה הבריטית שנכבשה במלחמת השחרור ע”י הפלמ”ח. נערכו שם שלושה קרבות קשים, בהם נהרגו 28 לוחמים.
הלוחמים נקברו כולם בקבר אחים:
מכל לוחמי הפלמ”ח, התקבעה אצלי בזכרון דמותו של דודו צ’רקסקי, אותו דודו מהשיר “דודו” של חיים חפר.
“היתה לו בלורית מקורזלת שיער
היתה לו בת צחוק בעיניים,
ועת הקיפוהו בנות עד צוואר –
צחק הוא עד לב השמיים.
אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף –
עת עוגן בחושך חרק,
הוא ילד נשא מן הים אל החוף,
ליטף את לחיו ושתק”.
דודו היה מ”מ בפלמ”ח, מיפי הבלורית והתואר. הוא פרץ לנבי יושע עם מטען שנועד להבקיע את קיר המצודה, אך נפצע מרימון שהושלך עליו. בהיעדר דרך להגביה את המטען מעל היסודות המבוטנים של המבנה, הוא קרא לאנשיו להפעיל אותו על כתפיו, אולם הם סירבו. הוא נהרג ליד החומה ונקבר בקבר אחים בבית הקברות בנבי יושע.
“עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.
הברוש צמרתו אט הרכין.
רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין…
רעי, נא אמרו והגידו:
העוד מחייך הוא שם, דודו?…”
זה היה מסלול יפהפה, ואני אוהבת בעיקר את מורשת הקרב המרתקת שסגרה את המסלול.
בוודאי הבחנתם כי הטייס והמצ’יסטה נגרעו מרשימת המשתתפים.
הם: “זה לא שאנחנו לא רוצים לצאת לטייל איתכם! אנחנו רוצים! אבל רק בחו”ל”.
***
