בשבת האחרונה יצאנו לכבוש בפעם החמישית את שביל ישראל.
הפעם לשם שינוי, יצאנו בהרכב משפחתי מלא, שכלל גם את הטייס וגם את המצ’יסטה. עניין ששימח את לבנו עד מאד.
אפילו אלוהים היה מרוצה מהעניין, והוא הראה לנו בדרך את שביעות רצונו, בדרכו הייחודית:
קשת בשמיים שהלכה וגדלה:
וגדלה!:
קשתות בשמיים הן תמיד עניין מרגש, אבל בכל 44 שנות חיי לא זכיתי לראות קשת שלמה מקצה לקצה.
בכל 44 פאקינג שנותי…!
עד לרגע זה.
לכן בוודאי תוכלו להבין את צהלולי השמחה שלי שמילאו את האוטו, כשהבחנתי בקשת מושלמת מקצה לקצה בשמיים:
הדבר הצדיק עצירה בשולי הכביש, יציאה מהאוטו והנצחת המאורע:
בהמשך הדרך אף הבחנתי בקשת של פרות, רמז להמשך היום:
נפגשנו עם השמואלים והגרוסברגים בחניון נחל דישון, היכן שהסתיים המסלול בפעם הקודמת.
מקגייבר וחיליק נסעו להקפיץ רכב אחד לקצה המסלול, ואנחנו המתנו להם במקום הזה מלא מלא זמן. מה שהעלה אצלנו את החשד שזה הולך להיות מסלול ארוך.
אבל בשלב הזה עוד לא תיארנו מה עוד מצפה לנו.
בתכנון מסלול הטיול הסתמכנו על האתר הזה, מה שהסתבר כטעות גדולה.
כאן עוד היינו אופטימים:
המסלול הוא יפהפה! או במילותיו של הטייס: “סקוטלנדי”-
המון פרות ממותקנות לאורך המסלול:
הילדים שלי חייכו לכל אורך המסלול:
והרבה שלדי פרות זרועים לאורך המסלול. מה שאיפשר לי להפגין את ידיעותיי מקורס אנטומיה שנה א’ באוניברסיטה 
…
בשלב הזה בטיול שאלתי את החברים שלי, בעלי זכות ההצבעה, מה הם מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות.
חיליק הכריז שהוא מצביע מר”צ, ומיד ברח קילומטר קדימה, הרחק הרחק ממני.
לימור, ערן ונורית הכריזו “רק לא ביבי”.
ואני התחלתי לנאום שם.
הו, הו- כמה שנאמתי.
לדעתי, נאמתי בצורה מתורבתת מאד.
אך יש שיגידו שהתלהמתי שם.
כי זו הצרה עם הדמוקרטיה המעפנה הזו! נותנים זכות הצבעה לאנשים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם, ואחר כך עוד מתפלאים שאנחנו מתלהמים. איך לא, תסבירו לי???
כאן לימור לא יכלה יותר, והיא נעמדה בקצה ההר והתחילה לצעוק: “ביבי!” “ביבי!”
איך שהיא צועקת, התחילו לצאת 3 שפני סלע מהחורים שלהם!
כולם נעמדו ואמרו פה אחד: “איזה מאמי!”
לימור ניסתה לקרוא “בוז’י!”- השפן קפא במקומו בבעתה.
חזרה לצעוק “ביבי!” יצאו עוד ועוד שפנים מהמחבוא שלהם.
אשכרה, אפילו לשפני הסלע בישראל יש יותר שכל מכמה בגירים בעלי זכות הצבעה פה!!!
מדהים.
באמת, כששמנו את הויכוחים הפוליטיים בצד, (‘שמנו’ עאלק. כאב לי הגרון מלצעוק) כולנו הסכמנו על דבר אחד-
שהנוף במסלול הזה הוא קסום לגמרי. לחלוטין “סקוטלנדי”
המסלול אגב, מיועד לחיילים, רוכבי אופניים וצפרדעים:
היו שם איזה מלאנת’לפים פרות.
לזו יש פרצוף ממורמר, לאחר ניתוח להרמת עפעפיים שלא צלח:
ולאלה יש פרצוף של “תרמנו כבר במשרד”:
מה רבה היתה שמחתי כשנתקלתי במלך הכיתה, איף יו נואו וואט איי מין:
ומקרוב יותר:
בהתלהבותי הרבה, אצתי רצתי לבעלי, לספר לו איזה מקסים מלך הכיתה לדעתי.
וכמובן שעשיתי זאת נוט אינפרוט אוף דה צ’ילדרן!
השוקת הזו כונתה ע”י ערן “בריכת הרב”טים”, בשל מימדיה הקטנים, שזה בניגוד ל”בריכת הקצינים ברמה”ג
.
לא רק פרות ומלך כיתה פגשנו שם. לאורך המסלול נתקלנו בהרבה פרות שלא עמדו באורך המסע:
השם יקום דמם.
כשישבנו לנוח, לקראת סוף המסלול בנחל דישון, בדק חיליק ב’עמוד ענן’ ומצא כי נותרו לנו עוד 12 ק”מ ללכת. קצת תמהנו, כי זה הרגיש כאילו גמענו כבר 5000 ק”מ בקירוב, מה גם שעל פי האתר שלפיו תוכנן המסלול, נכתב שחור על גבי חירטוט כי אורכו של כל המסלול כולו הוא 12 ק”מ.
אז פה (עדיין!) לא חשדנו, והמשכנו לצעוד.
היו שיחי פטל בדרך:
לימור מייחצנת את הפטל:
ואיפה שישנו פטל, ישנם גם מים:
שני המופלאים שלי:
בשלב הזה התחיל לטפטף גשם, התחיל להיות קר, ואנחנו נכנסנו לנחל צבעון, שנראה כמו יער שרווד- עצים צפופים, טחב:
והיינו במרוץ נגד הזמן- דרך ארוכה לפנינו, ורק עוד שעה וחצי של אור לזכותנו
אני בקושי הצלחתי כבר להזיז את הרגליים
בצאתנו מיער שרווד, חיליק, הקילומטראז’ הדובר, הכריז שנותרו לפנינו עוד כ- 7 ק”מ, וכאמור רק עוד שעה וחצי של אור. נכנסנו קצת ללחץ
הטייס: “הו, סוף סוף פרה כמו של תנובה”:
והנה! פתאום הגענו אל הכביש!
אך השמחה היתה מוקדמת. מסתבר שיש לנו עוד 4 ק”מ לצעוד עד האוטו. אנחנו בדילמה, כי נותרו 45 דקות עד שירד החושך, ואנחנו במירוץ נגד הזמן.
לבסוף החליטו מקגייבר וחיליק לעשות את הדרך בריצה עד האוטו, ואנחנו- נשים, ילדים, טף וערן- נותרנו להמתין להם.
דבר ראשון הדלקנו נר חמישי של חנוכה:
והיה לנו קר. מאד קר. 9 מעלות של קור שררו במחנה העקורים שלנו.
ואני, שהכי פוחדת למות בקור ומחסור, הוריתי מיד לילדים להוציא מהתיקים שלהם את כל הממתקים שהם החרישו במהלך הטיול. התחברתי לשקית במבה
איזה 30 שנה לא טחנתי במבה, אבל עכשיו הייתי במצוקה וכן הייתי נחושה לאגור אנרגיה.
בזמן שהייתי עסוקה בלאגור אנרגיה, יובל היה יותר מעשי והוא הדליק מדורה:
וכולם התחילו לרקום מזימות להישרדות, כלומר- הם סיכמו את מי הם יאכלו קודם
הם אמרו שזה אך הגיוני, שבזמן שאני יושבת וצוברת אנרגיה, אני אאכל ראשונה.
זו המדורה שעליה הייתי אמורה להיצלות:
ואני?
צוברת עוד ועוד אנרגיה:
הסוף היה סוף טוב:
הגברים באו לאסוף אותנו שניה לפני שהחשיך, המדורה כובתה, התחת שלי ניצל,
ובפעם הבאה כשנצא למסלול מס’ 6, לא נסתמך על האתר הזה.
היה טיול מקסים.
נ.ב
אל תשכחו להצביע נכון.
נ.ב.ב
בזמן שמקגייבר וחיליק רצו עד לאוטו, מקגייבר נתקל בגביש קוורץ שקוף! מה שמכונה “אבטיחי אליהו”:
נדיר למצוא אותו בטבע!
