בשבת בבוקר יצאנו מוקדם מהבית שמחים ומאושרים, בדרכנו לנחל מירון, להלן מסלול מס’ 7 בשביל ישראל.
הילדים שלנו לא הצטרפו הפעם, כל אחד ותירוציו עימו.
ווייז הוביל אותנו דרך השלוחה של בית המקדש השני בקריות
ודרך השלט הזה שכל פעם מחדש מעלה חיוך זדוני על פניי, כשאני אומרת למקגייבר, “שווה ביקור המקום הזה”:
אנגלית שפה יפה, בעיקר כשהיא מתרגמת שלטים בעברית.
כ-ל פ-ע-ם מ-ח-ד-ש.
מסלולנו מתחיל בסבבה לגמרי, בנחל מירון, כשאנחנו שוב עושים את הטעות ומסתמכים על האתר הלא אמין בעליל שגרס כי המסלול הינו 10 ק”מ בלבד.
בשלב הזה, עוד לא ידענו כי מדובר בשקר כלשהו.
חיליק מחייך:
ערן מחייך:
טל מחייך:
ניצן מחייך:
נורית רוב הזמן חייכה. ברגע זה היא רצינית:
חיליק ולימור מתגפפים ומחייכים
הכל סבבה לגמרי לגמרי.
המסלול לכל אורכו פורח, ירוק, צבעוני והנוף מהמם.
ארבעת הילדים- טל, ניצן ודרור שמואלי ועמית גרוסברג הם חכמים, אינטליגנטים ופשוט מקסימים.
הם לימדו אותי בדרך משחק מדליק שנקרא “קונטקט”- משחק של חכמים.
אני חייבת להביא אותו לכאן, כמו שאני מביאה את כל המשחקים הגאוניים שאני לומדת מהילדים שלנו.
במשחק משתתף אחד חושב על מילה ועל שאר המשתתפים לנסות ולגלות מהי אותה מילה, אות אחר אות.
איך משחקים?
למשל טל בחר מילה (נניח: “אבולוציה”). הוא מגלה את האות הראשונה (א’) לשאר המשתתפים. למשתתפים שתי ברירות: לנחש את המילה או להשיג אות נוספת.
איך משיגים אות נוספת?
אחד מאיתנו חושב על מילה שמתחילה באות שגילה טל (נניח: “אריה”). עליו להסביר לשאר המשתתפים, מהי המילה עליה חשב. זאת באמצעות הגדרה קצרה. לדוגמה עמית, שחשב על המילה “אריה”, מגדיר בקול “חיית טרף”. לניצן נדמה שהוא מזהה את המילה “אריה”. ניצן מכריז “קונטאקט!”. עכשיו עמית וניצן אומרים: “אחת, שתיים, שלוש” ואומרים את המילה “אריה”. אם אכן אמרו שניהם “אריה” (ולא, נניח, אחד מהם אמר “ארון”), הם זוכים באות נוספת מהמילה של טל. ואז טל מוסיף את האות ב’ (האות השנייה במילה “אבולוציה”). ממשיכים לשחק כאשר כעת נדרשים המשתתפים למצוא מילה המתחילה ב- “אב” (לדוגמה “אבולעפיה”).
לעתים טל מזהה בעצמו את המילה של המשתתפים האחרים. בדוגמה שלנו ייתכן ולאחר ההגדרה “חיית טרף”, הבין טל כי מדובר באריה. במקרה כזה יכול טל להגיד אריה ובכך לבטל את ניסיון גילוי האות. במקרה כזה המשחק ממשיך והמשתתפים ממשיכים לחפש מלים שיענו על הדרישות. גם אם לאחר אמירת ה”קונטאקט” המלים עליהן חשבו המשתתפים שונות, חיפוש המלים ממשיך.
המשחק מסתיים כאשר אחד המשתתפים מגלה את המילה עליה חשב טל. במקרה זה, הוא זה שיחשוב על מילה והמשחק חוזר חלילה.
לפי מה שאנחנו מבינים, זהו הסימן הישן של שביל ישראל:
נראה כמו אריה, הסלע הזה:
בתמונה: דרור, ורגליי ניצן מבצבצות מלמעלה:
מקגייבר: “מאמי, אל תגידי שאני לא דואג לך! תקראי בשלט, יש כאן קניון”:
לא קניון ולא נעליים.
בן כמה העץ הזה לדעתכם? תתחילו לספור עיגולים:
מסתבר שאני והעץ הזה בני אותו מחזור, פלוס מינוס.
אפשר לראות, שהטיול התנהל בסבבה, כי הרי אמרו לנו שזה מסלול של 10 ק”מ, שזה קטן עלינו:
ערן מביים פוזה של ערס “חסרות רק המפתחות של ה BMW השחורה”
לנורית שלום.
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח:
נחים לנו בסבבה שלנו. קטן עלינו והכל:
נחל עמוד הוא נחל מקסים
יש בנחל עמוד הרבה תחנות קמח עתיקות
בשלב הזה אני בעצירת התייעצות, עם עצמי ועם אנכי ושלושתנו פה אחד מגיעות למסקנה כי עבדו עלינו. לא עשרה ק”מ ולא בטיח. אנחנו תקועים בנחל עמוד הזה לנצח. לפחות עוד עשרה ק”מ לפנינו, והחיוך הזחוח שהיה נסוך על פניי בבוקר (ע”ע Shave zioon ושות’), מתחיל להמחק לי מהפרצוף.
השעה 16:30 אחר הצהריים, ואין סיכוי שנצא מכאן כשיש עוד אור. חלקנו אומרים שלא נצא מכאן בכלל.
בחיים.
אנחנו מתחילים לתכנן איפה מסוק החילוץ של 669 ינחת.
חיליק: “ערן, מה הטלפון של 669?”
ערן: “כוכבית 669”
מסתבר, שזו התמונה האחרונה שמופיעה לי במצלמה. צילמתי אותה שנייה לפני שירדתי בסולם הזה, הממוקם בחלק האקסטרימי של נחל עמוד.
השעה היתה 17:07 כשהיא צולמה.
אחר כך טיפסנו וירדנו הרים וסלעים. חצינו תהומות, נתלינו על יתדות. קשה לי לתאר פה במילים מה עברנו. מספיק שאומר שהפסקתי לצלם, כדי שתבינו לאיזה שפל הדרדרו הכוחות שלי. כפות הרגליים שלנו התפקעו, השרירים שלנו נתפסו, הקרסוליים שלנו רעדו. ב”סולם הקושי הפיזי” שלי, שמספר אחד בסקלה מסומן כ”נירוונה במיטה שלי” ומספר עשר, שיא הקושי, מסומן כ”לידה בלי אפידורל”. ממוקם נחל עמוד מרחק אנקה קצרה מ”לידה בלי אפידורל”.
באמאשלי.
אחר כך כבר החשיך לגמרי, והמשכנו לצעוד לאט לאט ובזהירות, רק כדי לצאת משם בשלום.
הילדים היו מהממים- אף אחד מהם לא קיטר. הם עזרו ועודדו אחד את השני. ברקע נשמעו רק יללות התנים והאנחות שלי. מדי פעם גם גנחתי לשם הגוון. דידיתי לי בסוף הטור, על סף עילפון כשמקגייבר לצדי, מכריז שמד הצעדים שלו אומר שצעדנו היום 40 אלף צעדים. שזה פי 4 מהכמות המומלצת ליום נורמאלי.
כמעט הגענו:
ולבסוף הגענו אל האוטו של חיליק:
רק כשהיינו בדרך חזרה הביתה, בעשר בלילה, נזכרנו שלא אכלנו כלום היום. עצרנו בצומת גולני.
אני כל כך בשוק מעצמי שהדרדרתי לרמת מקדרייב במקדונלדס (אני לא מסוגלת לדרוך אפילו), שאני משתפת בפייסוש:
הגענו הביתה ב23:30 בזחילה, ורק בזכות הקוקטייל של ארקוקסיה+כדורי מגנזיום שרקחתי, שרדתי כדי לספר לכם את זה.
אבל בדיעבד, אם להתקע בנחל בחושך- אין אנשים יותר מהממים להתקע איתם מאשר עם החברים שלי ועם בעלי.
בשבת הבנתי את זה דרך כפות הרגליים, ליטרלי.
יאללה, הולכת לחגוג על הארקוקסיה שלי. ביי.
