כן, אני הולכת לדבר כאן על הסרט של סנדרה בולוק וג’ורג’ קלוני. אבל אני לא יכולה לדבר על הסרט בלי להרחיב קצת את הדיבור שהתחלתי השבוע על תחנת החלל הבינלאומית.
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על השיבה הביתה של שני האסטרונאוטים המועדפים עלי, קארן ולוקה, לכדור הארץ.
עקבתי אחריהם במשך כל החודשים ששהו בחלל ונשמתי לרווחה כשהגיעו התמונות שדיווחו כי נחתו בשלום בקזחסטן.
קארן ולוקה הפכו להיות בני בית אצלנו- הצלחתי להדביק את כל משפחתי בשגעון ה- ISS שלי (international space station):
יש לנו תוכנה נהדרת במחשב שעוקבת אחרי התנועה של התחנה סביב כדור הארץ, והיא נותנת התראה מתי התחנה עוברת מעל ישראל, כך שניתן לראות אותה בעין, חולפת מעלינו.
אני עוקבת אחרי ההתאקלמות של לוקה בחזרה על כדור הארץ- והאיש הזה הוא כל כך נפלא, כי הוא משתף בהכל:
עובר את הבדיקות הרפואיות:
ושואל אם לדעתנו מקס, הכלב שלו, שמח לפגוש אותו:
בנוסף לזה, באתר מיוחד שפתחה נערה מתוקה ושנקרא “ask Luca“, הוא משיב יפה ובסבלנות לכל השאלות שמטרידות אותנו, האנשים הרגילים.
אחת השאלות השבוע היתה משעשעת במיוחד: “לוקה היקר, האם מדי פעם אתה סובל מקלסטרופוביה, כיוון שאתה נעול בפנים? אני רציני. העובדה שאתה נמצא בתוך קפסולה שמסתובבת מסביב, בניגוד לרצונך- איך אתה מתמודד עם זה?האם לימדו אותך כיצד להתמודד עם זה? או שאולי אין לך כזו בעיה, ולכן השאלה הזו היא חסרת משמעות? תודה רבה על כל מה שאתה עושה, תהנה מעבודתך, מרקו”.
התשובה של לוקה היתה קצרה: “אני לא סובל מקלסטרופוביה ומעולם לא סבלתי ממנה”.
כיוון שלוקה וקארן כבר מתאוששים על הכדור, אני עוקבת עכשיו אחרי האסטרונאוט ריק מאסטראצ’יו האמריקאי. כבר מהציוץ הראשון שלו, חייכתי. הוא כתב: “החיים בתחנת החלל נהדרים, אני עדיין מתאקלם. אצייץ בקרוב תמונות, ברגע שאבין איך עושים זאת. זה אמנם לא מדע טילים, אך זה לא קל!”.
משהבין איך עושים זאת, הוא שלח כמה תמונות נפלאות של הגראנד קניון, של קונטיקט מדינתו ושל ונצואלה.
כך שאתם מבינים, המושג ISS הוא מושג מאד מאד שגור ויומיומי אצלנו בבית.
רק אתמול, צפינו בסרטון נהדר, שמסביר איך בדיוק חוזרת החללית סוויוז לארץ. אני ממליצה לכל מי שמתכוון לצפות בסרט “כח משיכה”- לעשות שיעורי בית ולצפות בסרטון הזה:
כי רק אחרי שתבינו איך קורה הפלא הזה, שהקפסולה הקטנטונת הזו, חודרת את האטמוספירה ונוחתת בשלום במקום ספציפי שנקבע מראש על כדור הארץ, אתם יכולים ללכת ולראות את הסרט.
סנדרה בולוק נותנת שם שואו מהסרטים. כי הרי כשתוקעים את סנדרה בכלי תחבורה (אוטובוס/חללית) ומשהו משתבש בדרך, היא במיטבה. הפעם לא היה שם קיאנו כדי לסייע, זה היה ג’ורג’ קלוני. אבל מה שהכי הכי נפלא בסרט הזה הוא הצילומים! המרהיבים! והאפקטים! היוצאים מהכלל!
ומתחשק לי לשים כאן עוד הרבה סימני קריאה!!!!!!!!!!!!!!!
שימו לב, בתחילת הסרט, בקטע של טרום האסון, כשהם מרחפים להם בחלל על רקע כדור הארץ- איזו מדינה רואים ברקע?!?
נכון, את ישראל!
היו קטעים בסרט הזה שלא נשמתי עד כדי אי ספיקה, ובחלק מהזמן הרגשתי שהברך שלי פשוט יוצאת מהמקום- כשמיששתי בחושך את הברך כדי להבין למה, גיליתי שהיד של בעלי, שהיתה מונחת לי על הברך, הפעילה כל כך הרבה לחץ, שכמעט הגעתי למצב של פריקה
.
אז הסרט הזה הוא עוצר נשימה, תרתי משמע, פורק ברכיים ומעורר הרבה מחשבות.
אחת המחשבות שהיתה לי אחרי הסרט, היא על לוקה. האם אחרי שיצפה בסרט הזה, יוכל לומר בכזו נונשלאנטיות שגם מאגורופוביה הוא לא סבל מעולם?
שאלה ששווה לשאול אותו.
אז אם לא הייתי ברורה מספיק: הסרט מומלץ מאד. בעיקר לחובבי סרטי אסונות והארדקוריסטים כמוני בענייני חלל.
