טוסקנה 5: לוקה, פיזה, וההשגחה העליונה

כמה ימים לפני הנסיעה שלנו, ראינו כי אמור לרדת גשם השבוע. לא אהבתי את התחזית הזו, והתחיל ויכוח עם מזג האוויר. כולה ביקשתי ממנו, שיידחה את הגשם, לא ביג דיל.  מצידי שירד גשם בטוסקנה כל השנה, אבל בששת הימים שאנחנו פה, זה לא בא לי בטוב.

ואכן, אחרי שהתעקשתי על זה, מזג האוויר הגרוע הצליח להידחות ואף קימבצתי שהגשם יחזור הנה מיד אחרי שתסתיים הקדנציה שלנו פה. פייר אינף.

זהו הנוף שרואים מהבית של פאולו ושמנוהל ע”י ברונו. אפשר לראות מכאן את המגדלים של סן ג’ימיניאנו על הגבעה השמאלית:

יש כאן קומפלקס של ארבעה בתים, מחולקים למספר דירות. והמקום הוא קסום.

הג’יפיאס שלנו הוא משה דובר העברית. סיפרתי עליו כבר בתחילת הטיול- מקגייבר והוא מחוברים זה לזה, אבל יתר המשפחה קצת חשדנית לגביו- הטייס אומר שמשה הוא מהישראלים האלה שהיו פעם אחת בטוסקנה ומאז עושה עוונטות כאילו הוא מקומי.

אז הבוקר, איך שיצאנו לדרך, משה מתבלבל בפנייה. משה אומר לנו לפנות ימינה היכן שהיה צריך שמאלה, וזו פנייה שבכל בוקר אנחנו פונים בה, רבאק!  אבל מקגייבר הולך אחרי משה באש ובמים, גם כשמשה מוביל אותו כצאן לכביש הלא נכון, ולוקח ימינה.

אחרי שהוא עושה דווארות סביב עצמו,  אני נאלצת להתערב ולסכסך בין הצמד חמד, ומקגייבר מפרסס בסמוך לבית הקברות הקריפי המקומי. ושם אני פוגשת סופסוף את הישו הראשון בטיול הזה:

הו, באמת שלום לך.

היעד שלנו הבוקר הוא העיירה לוקה. לוקה ממוקמת צפונית לפיזה. ואנחנו מגיעים אליה ומתחילים לחפש חנייה. משה שוב משחק אותה מדריך מקומי ומתחיל לברבר אותנו בסמטאות הצרות של לוקה. 

באופן מחשיד, אף רכב לא נמצא מלפנינו ומאחורינו- וזה רק אנחנו, משה האדיוט, מליוני תמרורי האין כניסה ועשרות הולכי רגל שצריכים לזוז הצידה בשביל שכבודנו נעבור. פדיחה בהארדקור.

משה הבן אלף, הופך אותנו מיד לחיימק’ה של לוקה, הוא דוחף אותנו לסמטאות צרות, חד סטריות ואין לנו דרך חזרה. אני שוב פונה לבקש עזרה מכוחות על שהיו לטובתנו בעניין הגשם, ומתחננת שלא יצוץ לנו לפתע שוטר איטלקי, כי הקנס שאנחנו הולכים לחטוף עכשיו הוא בגובה תקציב הבטחון של מדינת ישראל, שלא לדבר על הפדיחה. 

כוחות העל מנחים אותנו לפעול כדלקלן: לחבוש משקפי שמש, להסתיר את המצלמה, ללבוש ארשת של בטחון סטייל אביגדור ליברמן, ולהמשיך בנסיעה בנונשלנטיות, כאילו זה הכי טבעי שניסע שם.

וזה בדיוק מה שעשינו. כעבור דקות ארוכות שבהן משה לא סותם את הפה, הצלחנו לצאת החוצה מהמבוך של לוקה, מצאנו חנייה מסודרת ומותרת, ואף שוטר איטלקי קשוח לא עצר אותנו ורשם לנו דו”ח.

פפפפייייוווו. זה היה קרוב! מאותו רגע משה פתח אצלי חשבון שאני מתכוונת לסגור איתו.

אז לוקה. יופי של עיר חמודה. כיף לטייל בסמטאות שלה ב-ר-ג-ל. איך שהתחלנו לטייל בסמטאות שלה ב – ר – ג – ל, ראינו מלא שוטרים קשוחים מסתובבים שם בזוגות. ושוב, תודה לאל שלא תפסו אותנו! כי לכי תסבירי להם שהכל קרה באשמת משה הבן אלף.

בהמשך, פגשתי את ישו מס’ 2 להיום:

(היי, חבר שלך מבית הקברות בסן ג’ימיניאנו מוסר לך ד”ש)

לוקה מוקפת בחומה עתיקה, ומעבר לחומה- טוסקנה במלוא תפארתה:

משם אנחנו נוסעים לפיזה, כדי לראות את המגדל.

הפעם אנחנו מכניסים למשה את היעד עם אזהרת דירבאלאק, וכשמגיעים לפיזה, מוצאים חנייה מסודרת בלי עבירות תנועה מיוחדות לספר עליהן. אבל איזה יופי של חנייה זו! מגדל פיזה מציץ עלינו ממש מעבר לכביש, בלי שום גינוני כבוד.

באופן ממש מפתיע, הכניסה למתחם היא חופשית, בחינם, ובלי שום תורים. לפני שבאנו הנה קיבלנו אזהרת מסע מכל כך הרבה אנשים שסיפרו לנו את אגדות האחים גרים על התורים הארוכים הבלתי נסבלים פה, ועל הצפיפות.

אבל כוחות העל שסידרו לנו את מזג האוויר והרחיקו את השוטרים נתנו גם פה עבודה-  הם על הדרך עשו פה סדר והעלימו את כל מי שלא היה אמור להיות פה היום, כדי שנטייל בנינוחות.

אז מגדל פיזה, כמו שמספרים, הוא אכן נוטה על צידו, והוא עושה את זה באופן כל כך חינני, שקשה לדמיין את המקום הזה, לו עמד ישר כמו כל בניין נורמאלי.

ברחבה שליד, אנשים עומדים על שורת עמודי האבן, וכולם עומדים באותה הפוזה, כשיד ימין מונפת הצידה: כי כולם הרי חייבים שתהיה להם את התמונה הנדושה שבה הם כביכול תומכים במגדל שלא יפול. 

כאלה אנשים נדושים….

אההההמ….נורא נורא נדושים.

אני ממש ממש מחבבת את מגדל פיזה, חיבוב ממבט ראשון. הוא חמודי כזה, ציורי, עומד לו בזווית קלה ושובבה. כי מי קבע שכולם צריכים לעמוד ישר? 

כל הכבוד לו למגדל פיזה, שאינו נכנע לחוקים ארכיטקטונים נוקשים, ובוחר לעמוד בדרך שלו, קצת על העוקם מאות שנה ועדיין מצליח לא ליפול.

העיר פיזה היא עתיקה וחיננית כמו המגדל. סיבוב קצר בעיר מספיק לנו, ואנחנו די מהר ממצים את חווית פיזה. כשהצעתי כי נטפס עליו, הילדים אמרו לא בל’ רבתי- מסתבר שהאומללים האלה עדיין נושאים איתם את טראומת הטיפוס על מגדל הפעמונים בסיינה, לפני יומיים.

ישן וגם חדש:

ושני דברים קטנים שמצאתי בפיזה. על הקיר, בילבי קוראת למהפכה:

ועל המדרכה. האיטלקים הלכו קצת רחוק מדי עם האזהרה על אריזת הסיגריות כי העישון מזיק לבריאות.

זה באמת לא מומלץ לעשן, אבל למה ככה???

כשאנחנו נוסעים בחזרה הביתה, אני נכנסת לפוזת המורה לנהיגה:

ומעירה לנהג כל שניה- “תיזהר מימין”, “תאט”, “תאיץ”, “תעקוף” וכיוב’. מאחור אני שומעת את הטייס מסנן:

“אני לא מבין למה מישהו קנה את מובילאי במיליארד דולר. היה לוקח את אמא- אני מוסר בחינם, היא עושה בדיוק את אותה העבודה”

לפתע הזדעקה המצ’יסטה. “אבא, יש בצד השני של הכביש חית ומם ענקי!!!” המצ’יסטה נוהגת לתת שמות עבריים לרשתות בינלאומיות, ו”חית ומם” הוא הכינוי שהיא הדביקה  ל H&m. אז אבא ירד מיד מהכביש המהיר, ועשה את דרכו לעבר החית ומם הענקיייי! למרות שזה היה בכיוון ההפוך למה שמשה האדיוט התכוון.

אז בזמן שבילינו שעתיים בחית ומם ובשאר החנויות שבקניון, ייבשנו את משה  לבד באוטו עם חלונות סגורים, ושיחשוב טוב טוב על מה שעשה לנו היום!!!