יומני נורווגיה 6
אחרי שחזרנו אתמול אחה”צ לספינה, היא הרימה עוגן והמשיכה בדרכה צפונה צפונה.
אכלנו ארוחת צהריים ולא הרבה זמן אחר כך גם ארוחת ערב, כי ככה זה פה.
את ארוחת הערב, כבכל ערב סעדנו סביב שולחן עגול עם החברים.
חלק מהחברים מתאוששים מהטראומה של אולאף הנהג האדיוט וכתמים סגולים וכחולים כבר מעטרים את פניהם.
אצלנו בנורבגיה יש מושג שנקרא Koselig.
מבטאים אותו: קוּשֶלִי (KOO-sheh-lee)
קושלי הוא אחד המושגים הכי נורבגיים שיש, והוא מתאר תחושה של חמימות וביתיות, נוחות ורוגע, זמן איכות עם אנשים אהובים ואווירה נעימה שגורמת לך להרגיש בבית.
אם בדנמרק יש את המושג המפורסם Hygge, אז פה בנורווגיה יש לנו את הקושלי.
אז אחרי שעשינו קושלי עם החברים, הלכנו לישון.
את הוילון של החלון הגדול במרפסת שפונה לים אני לא מסיטה לעולם. כי מה, אני פראיירית? שילמתי על חדר עם מרפסת, אז להסתיר את המרפסת???
אך אליה וקוץ בה או במקרה שלנו- אך מרפסת ואור בה.
ככל שאנחנו מצפינים, לאורך כל הלילה יש אור מלא. כתוצאה מכך השכמנו קום כבר ב 2 לפנות בוקר שהרגיש כמו 6 והופה הלכה השינה.
וכל זאת לא בכדי! היום ב 9 בבוקר חצינו את החוג הארקטי ורק מהעובדה הזו אני באקסטזות.
החוג הארקטי (Arctic Circle) הוא קו דמיוני המקיף את כדור הארץ בקו רוחב של כ־66.5° צפון.
זהו הגבול שצפונה ממנו מתרחשות שתי תופעות קיצוניות ידועות של אור וחושך:
שמש חצות (לפחות יום אחד בשנה שבו השמש אינה שוקעת כלל.)
וליל קוטב (לפחות יום אחד בשנה שבו השמש אינה זורחת כלל.)
וככל שמתקדמים צפונה מהחוג הארקטי, התופעות הללו נמשכות זמן רב יותר.
הספינה שלנו מפליגה לאט ובנחישות אל עבר הונינגסווג (Honningsvåg) שהיא אחת הערים הצפוניות ביותר בעולם, ובה חיים רק כ־2,200 תושבים.
היא יושבת על האי מגֵרוֹיה (Magerøya) בקו רוחב 71° צפון, ממש בקצה העולם המיושב.
אנחנו נעגון שם מחר אחה”צ ובמרחק של כחצי שעה צפונה ממנה נגיע אל ה- North Cape (נורדקאפ), שהוא הכף הצפוני.
זהו הצוק המפורסם שנחשב בעיני רבים לנקודה הצפונית ביותר באירופה שאליה אפשר להגיע בכביש. בעצם, מחר נטייל בין 16 אחר הצהריים ל 2 לפנות בוקר, כי לזמן פה כרגע אין שום משמעות.
תסתכלו רגע על תחזית מזג האוויר הנדירה למחר-
הדבר הנדיר הוא שב 23:00 בלילה- יש אור מלא. כלומר, בסביבות אחר הצהריים השמש תרד מעט עד לקו האופק ובמקום לשקוע, היא תעלה מיד בחזרה.
אנחנו נכוון להגיע לשם בשעות אחר הצהריים כדי להיות עדים לתופעה.
אני כותבת את הפוסט הזה בשעה 12:30 בצהריים, בשוכבי במיטה, אחרי שאני ערה מ 2 לפנות בוקר.
הספינה כמו עריסה ענקית נעה בעדינות עדינות מצד לצד וזה הדבר הכי מרגיע בעולם.
החלון פתוח, אז אני שומעת את איוושת הים והטירדה הכי גדולה שמעסיקה אותנו כעת היא מתי נעלה לאכול.
ארוחת הבוקר עוד יושבת לה טוב בבטן אבל בבופה כבר מוגשת ארוחת צהריים.
לא הצלחנו להכריע בסוגייה, אז אלי הלך בינתיים לחדר כושר, לעשות את הדברים הבזויים שעושים בחד”כ, ואני נשארתי בחדר להכריע בסוגיית הארוחות הנשגבת.