יומני ברצלונה 6
עם שחר פנינו מועדות לפארק גואל. אנחנו נוסעים לשם במטרו ואחר כך גם במיניבוס קטנטן שמשמש בד בבד גם כהסעת ילדים לבתי הספר ולגנים. ההורים מלווים את הילדים הקטנים למוסדות החינוך ויש כאלה שנוסעים עם סבא או סבתא וההמולה רבה. בנוסף לכך, חלק מהילדים מגיעים היום לבית הספר מחופשים. בקיצור, שמח.
אחד מבתי הספר ממוקם ממש ממול לפארק גאודי, וכולנו- הורים, ילדים, סבים וסבתות וגם איילת ומקגייבר נשפכים החוצה בתחנה.
בפארק אין היום הרבה אנשים, רק פה ושם תיירים יפנים שמצטיינים בצילומי סלפי על כל צעד ושעל. אנחנו צוחקים שבענן הוירטואלי מאוחסנות כיום מליארדי תמונות, 90 אחוז מהן של היפנים במגוון פוזות סלפי, והעשרה אחוז הנותרות של שאר העולם.
פארק גואל הוא הפרוייקט שיצר גאודי בחיק הטבע. בהתחלה היה מתוכנן לקום כאן פרוייקט מגורים, אך הוא כשל, ונותר הפארק הגדול הזה.
משער הכניסה מובילות המדרגות ללטאה המיתולוגית של גאודי.
שיחות על עיצוב:
מקגייבר: תראי, זה עיצוב לא מדויק כזה, בסגנון קצת צ’וחי…קצת אללה באבלה כזה…
אני: כן, הוא לא…fine
מקגייבר: או, זו המילה בעברית שהיתה חסרה לי.
בבית הזה התגורר גאודי במשך 19 שנה, ואני דמיינתי לעצמי שהוא ישן במיטת אפיריון מלאה בפיתוחי קרמיקה ובויטראז’ים ובפסיפסים, אבל לא!
גאודי ישן בצניעות במיטה צרה וסגפנית, והחדר שלו חף מכל קישוט למעט ישו הצלוב.
המנורה של גאודי:
הריצפה של גאודי:
השירותים של גאודי:
התיקרה של גאודי:
הכיסאות המזוהים עם גאודי:
החלונות של גאודי:
ארון הבגדים של גאודי, ואני:
והנה גאודי עצמו
בחצר יש עוד דגמים של עבודות מדהימות שלו:
אחרי הפארק אנחנו יוצאים לצעידה רגלית בעקבות בתים מעניינים בברצלונה.
חנות ספרים מיוחדת:
קאסה ויסנס, היא הוילה שבנה גאודי עבור תעשיין קרמיקה שגם סיפק את האריחים הירוקים.
בדרך לשדרת גרסייה אנחנו עוברים דרך שוק קטן.
זהו קאסה מילה המיוחד שבנה גאודי.
רחוב גרסייה הוא המעוז של הביוקר. שאנל, דיור, לואי ויטון מתגוררים זה לצד זה בסטייל.
ובהמשך הרחוב יש בלוק של חמישה בניינים מעוצבים המכונים”תפוח המחלוקת”.
המבנה האמצעי הוא קאסה בטיו. ומשמאל-קאסה אמטייה.
הבניין האחרון הוא קאסה ליאו ומוררה.
צעדנו ארוכות, ואנחנו עוצרים במלון הקסום שלנו ללגום תה, כי כבר ארבע וחצי וככה זה פה אצלנו.
אחרי התה והעוגות שאינן נראות בצילום, אנחנו שועטים הלאה.
אנחנו בדרכנו להיכל המוזיקה הקאטאלנית שנבנה בשנים 1905-1908. זהו אולם קונצרטים מפואר, ואנחנו נרשמים לסיור מודרך שלמרבה ההפתעה יוצא בעוד חצי שעה ולמרבה היותר הפתעה, יש מקום, מנפלאות ה off season.
האולם מעוצב בויטראז’ים מרהיבים ובפסיפסי קרמיקה, אבל שיא היופי הוא תקרת האולם העשויה ויטראז’ שבמרכזה פעמון זכוכית מהופך המדמה את השמש ודרכו חודר אור יום רך לאולם.
אנחנו עולים לשבת ביציע כדי לראות מקרוב יותר את הפלא הזה.
בדרכנו ליציע העליון אנחנו עוברים דרך המלתחה לשמירת מעילים שנקראת בספרדית ‘גוורדה רובה’.
וברגע הזה אני שומעת במח דינג! יש לי לפתע תובנה אבשלום קורית. המילה גרדרובה שאובה מהמילה הספרדית גוורדה רובה!
בערב אנחנו שוכבים במיטה הלומי קרב. זה היום האחרון שלנו בברצלונה, ואנחנו מנסים לגייס כוחות כדי לצאת ולאכול ארוחת ערב. כל הגוף כואב לנו, צעדנו בששת הימים האחרונים 120 ק”מ במצטבר ואנחנו שוקלים לדלג על הסעודה האחרונה.
פתאום אני מקבלת ווטסאפ מרקפת חברה שלי.
”אתם עדיין בברצלונה?” היא שואלת “אתם חייבים לבקר ב ‘נשיקה’. היא נמצאת לא רחוק מכם ברובע הגותי”. “מה זה?” אני שואלת “לא מגלה” היא עונה לי.
רקפת היא בערך האדם היחידי בעולם שאני הולכת אחרי ההמלצות שלו בעיניים עצומות, גם אם אני סובלת משברי הליכה. אז אחרי הטאפאס אנחנו צועדים לעבר האתר המדובר.
זוהי הנשיקה, שפרוסה על קיר שלם.
במבט ראשון זה נראה כאילו היא מורכבת מאריחי קרמיקה צבעוניים, אבל כשמתקרבים מגלים שהתמונה הגדולה מורכבת מאלפי אריחים קטנים שעליהם מודפסות תמונות המתעדות רגעים אישיים בחיים של אנשים אמיתיים. מקסים.
וכיוון שלמחרת בבוקר אנחנו עתידים לחזור הביתה וזהו סוף הטיול, הנשיקה הזו חותמת בנשיקה גדולה את הטיול המהמם הזה, שהיה מושלם מכל בחינה אפשרית, ושגם הוא כמו תמונת ה kiss היה מורכב מאלפי רגעים של יופי, צחוק, שמחה ואהבה.
תודה מיוחדת לבעל האחד והיחיד שלי, שבזכותו הטיול הזה היה מושלם.
ולכם, ברצוני לומר תודה ששוב בחרתם לטוס איילת טורס, ועד הטיול הבא- שלום וביי.
