ההתאוששות מהג’ט לג, ארכה כשבוע.
במהלך שבוע ההתאוששות, נמנמתי כמעט על כל משטח אופקי שנקרה בדרכי בשעות היום,xa0בינהם: מיטות, ספות, כורסאות, שולחנות, וגם דלפקים בארומה,xa0מכסי מנוע של מכוניות, מכונות כביסה, מעקות של מרפסות, משטחי ריצה במכוני כושר וסתם ספסלים ברחוב. ואילו בשעות הלילה הסתובבתי עירנית ונמרצת משל הייתיxa0ג’סטין ביבר אחרי אימרוץ מאסיביxa0בשירותים לפני ההופעה.
בבקרים אני מגיעה לעבודהxa0ככה:
בעיות השינה טרם נפתרו ועדיין איןxa0מנוחתי עדן.
אך אזxa0גיליתי שיש ליxa0עודxa0שלוש בעיות הדורשות טיפול:
1. שמתי לב, שאני לאxa0רואה פיקסxa0ושהכל קצת מטושטש ומעורפל מסביב. לקח לי זמן להביןxa0שזה לא אבק על החלונות, ושביוניxa0אין ממש ערפל בחוץ, ושאין בעיית פיקסלים בשלטים ברחוב. השלמתי עם העובדה המרה שזו אני שלא מפוקסלת.
2. שמתי לב, כיxa0חלה ירידה משמעותית בפעילות הדופמין בסינפסות שעוד נותרו לי במח, כלומר אבחנתי את עצמי כלוקה בבעיות קשב וריכוז.xa0
3. במקביל לאבחנה הנ”ל, נרשמתי לקורס חשוב שמתקיים במשך יומיים רצופים באוניברסיטה בהר הצופים בירושלים, שהבעיה הטכניתxa0עם ירושלים, זה שהיא ממוקמת הרחק מחוץ למים הטרטוריאלים של הוד השרון ביתי.xa0
כדי להקל על המצוקות של עצמי, פעלתיxa0בשלושה מישוריםxa0כדי לקדם את העניינים:
1. לבעיית הראייה:xa0הזמנתי משקפי ראיה. גם לרחוק וגם לקרוב. וכך אני נראית עכשיו:xa0
גרררר 1.
2. לבעיית הקשב:xa0אני לוקחת תרופה מיוחדת שחוסמת את הספיגה החוזרת של הדופמין ושמגרה שחרור דופמין מואזיליקות פרה- סינפטיות ובה בעת מונעת את ספיגתו מחדש בקצה העצב הפרה- סינפטי.
אקיצר, אני לוקחת ריטלין.
3. לבעיית הנסיעה לירושלים:xa0הזמנתיxa0חדרxa0במלון דןxa0ירושלים בו אנום בסטייל (או כך לפחות חשבתי) את הלילה בין שני ימי הקורס, כדי להמנע מנסיעות מיותרות.
***
נדמה לי כי הפעם האחרונה שיצאתי מהבית כדי לישון באיזהשהוxa0מקום שהוא לא הבית, ושזה רק אני,xa0עצמי ואנוכי בלבדxa0היה בעידן הצבא.
מאז תמיד היה איזה צאצא שהתלווה אלי, אוxa0צאצאית או איזה בעל. כך שמאד התרגשתי מהחופש שהזדמן לי:
והחופש והלבדיתיות נראו לי כמו הרפתקאה מהממת. דמיינתי את עצמי לילה שלם כך:
אז לא פלא שיום לפני הנסיעה אני חשה את עצמי הרפתקנית כמו תלמה רק בלי לואיז, כמו בוני ללא קלייד, כמו לארה קרופט כמו…
הטייס, שהוא הפרגנא ליצלן של הבית קוטע את התלהבותי: “תגידי אמא, את לא קצת דראמה קווין?! כולה את נוסעת לירושלים ללילה אחד. מה הקטע? תרגיעי”.
גרררר 2.
***
בחרתי ללון ב”דן ירושלים” בשל קירבתו המקסימלית לאוניברסיטה.
ואכן, 5 דקות לאחר שהסתיים היום הראשון של הקורס, התייצבתי בדלפק הקבלה של המלון ושאלתי במטותא, האם יש חדר עם נוף.
וכמובן שלאחר מאמץ גדול מצד הקבלה נמצא ליxa0חדר בלי נוף:
xa0 xa0הייתי נדיבה ולא הכנסתי לתמונה את שטיח הסקביאס ואת הכתם המרשים בצורת תרשים זרימה שהתנוסס על הקיר שממול למיטה, ועליו סימני שפריצים לא ברורים של דורות ששהו כאן לפני.
גררר 3.
כעבור שעה הלכתי לבדוק בכליון מעיים מה יש למלון להציע לי בתחום הקולינרי.
עברתי על המספוא בתפריט המסעדה החלבית, שגרם ליxa0לגרררר 4xa0ואז הלכתי לבדוק במו רגליי מה מגישים במסעדה המרכזית אבו שקר גורמה כלשהו של המלון. אך איכסה מסתברא, לאחר שהרמתי מכסים וסקרתי את הקערות החלטתי פה אחד שאוכל הקולונדוסקופיה הזה יכול להמתין לי לעידן בית האבות.
בצר לי, בדקתי באפליקציה מהי המסעדה במרחק נגיסה הכי קרוב אלי, ונענתי שזו מסעדת המלון.
גררר 5.
חמוצה כלימון הזמנתי לי רום סרוויס, שזו הגירסה הקצת יותר מתנשאתxa0ל “אני כבר אוכל לבד בחושך”. שזה לא רחוק מהאמת:xa0אכן אכלתי בחושך, כיוון שהתאורה בחדר היתה אפלולית באופן קיצוני.
גררר 6
הנה היא ארוחת הרפאים שלי:
גררר 7
מרוב שעמום ובדידות, השכמתי נום.
גררר 8.
***
תלמה בלי לואיז, בוני ללא קלייד, לארה קרופט…פפפפפפ….איזה דמיונות הרפתקניים היו לי!
הרגיש יותר כמו אסיר ציון בגולאג.
מה שמחתי למחרת בערב בסיום הקורס המופלא, להכנס לאוטו ולנסוע הביתה, אלא שווייז התחכם לו והחליט להוביל אותי על אפי ועל חמתי דרך שועפט בדרכיxa0לפיגוע הדקירה הבא.
גררר 9.
מבוהלת עשיתי אחורה פנה, התעלמתי מעצות הסרק של וויז הבן אלף, שהתעקש להוביל אותי הביתה בדרך הסכין ועקבתי עצמאית במשך שעהxa0אחרי השלטים הכחולים המורים על הכיוון לעברxa0פתח המילוט:
ואני מתכוונת לשלטים הפזורים לאורך ירושלים ושעליהם כתוב בגדולxa0″תל אביב”.
כשכל הזמן הזה מלווה אותי בטלפון חברי הטלפוני בעלי.
לארה קרופט עאלק שבה הביתה בשלום.
