בשישי בלילה, אחרי ארוחת סטייקים דשנה במיוחד, החלטנו להעמיס את הטלסקופ על האוטו ולנסוע להר הטייסים, כדי לנסות לחזות במטר המטאורים הכה מדובר.
כשהגענו לחנייה של הר הטייסים החשוך נורא, הופתענו לגלות עוד כעשרה רכבים חונים בחנייה. “מה יש להם לחפש כאן???” מילמלתי לעצמי.
ברחבה שהו באותה עת שתי קבוצות. קבוצה אחת היתה עסוקה בצילום בחשיפה ארוכה ולכן מיד ניגשו אלינו וביקשו במבטא סובייטי כבד שנכבה כל מקור אור שהפריע להם לצילום, וקבוצה שניה היתה שרועה על הריצפה ובהתה בכוכבים וכל מי שהעז להתקרב לטריטוריה שלהם מיד התקבל בקריאות ‘סליחה!’ שנאמרו בטון פסיב אגרסיב קיצוני שזה בשפת חנונים, עופו מפה.
אנחנו התמקמנו בפינה חשוכה אחרת, והטייס היה עסוק בתיפעול הטלסקופ. כל ציחקוק רקע או דיבור שלא לעניין הוציא אותו משלוותו, כי הגנים שלו הם מזן גבר, וקשה לו להתרכז בו זמנית במספר גירויים במקביל. אז הדינמיקה איתו היתה מעניינת:
הוא פנה אלינו הרבה ב’תשתקו’, ‘תסתמו’ ו’די כבר’. מיותר לציין כי לא שתקנו ולא סתמנו והמשכנו.
ואז הגיעה קבוצה גדולה של כמה משפחות עם ילדים קטנים, שלא זכו לקבל את החינוך האנגלי שאנחנו הענקנו לילדים שלנו, והם התרוצצו וצעקו, והאירו עם הפנסים שלהם לכל עבר. מן לבנטינים שכאלה.
הקבוצה הסובייטית דרשה מיד שיכבו את האור. השרועים דוברי הפסיב אגרסיב ביקשו הרבה ‘סליחה!’ ואני והמצ’יסטה ישבנו מהצד ולא הפסקנו לצחוק מהיופי הזה.
כולם כמובן הגיעו כדי לחזות במטר המטאורים. לקרוא לזה “מטר” יהיה קצת הגזמה, כי למעט מטאור אחד, שחלף כהרף עין מעלינו, ושזכה לקריאות התפעלות מאיתנו, לא נראו עוד מטאורים בשמיים.
הילידים הלבנטינים התרוצצו ברחבה ללא הרף, הם ניגשו מספר פעמים לעמדת הטלסקופ שלנו והציפו את הטייס בשאלות. את התשובות שלו הוא נבח בזעם כבוש. השרועים לא הפסיקו לבקש ‘סליחה!’ והסובייטים דרשו עלטה.
המצ’יסטה ואני, ישובות על הספסל, עסוקות בלעכל את ארוחת הערב הדשנה שלנו, במצב רוח טוב במיוחד ומעט משועממות.
אז בכל כמה דקות אני לוחשת “שלוש ארבע ו…” וסימולטנית אנחנו פוצחות בקריאות התפעלות ” הו, וואוו! איזה מטאור!”
השרועים מילמלו קולות ביאוס, כי בדיוק פספסו, הסובייטים קיללו טפויומאט, כי פספסו אף הם והילידים התרוצצו באטרף ושאלו איפה איפה.
המצ’יסטה סיכמה ואמרה, תארי לך שעוד היינו שותות יין הערב, מה היה קורה. חחח
היה יופי של לילה.
