נניח שבעלי טס לאמריקה…

אחת התכונות המשותפות הבולטות לכלל הגברים שאני מכירה- היא שהם שונאים לטוס מהעבודה. כלומר, הם מספרים לנו הנשים, כמה שהם שונאים לטוס מהעבודה.
הם כל כך שונאים את זה, שאיך שעולה דיבור על נסיעת עבודה הם פוצחים במניפסט על כמה שהם שונאים לטוס מהעבודה, איזה בזבוז זמן וכסף זה, איזה משעמם זה לישון לבד בחדר במלון ובכלל איזה ניג’וס זה לבלות חצי מהזמן בשדות התעופה. ממש סבל בל יתואר. ובזמן שהם כבר נמצאים בנסיעת הסבל הזו מהעבודה הם מסמסים לנו מגילות ארוכות שעיקרן קיטורים על תנאי הלינה, אופיים הטרחני של המארחים, תנאי מזג האוויר הבלתי נסבלים וכו וכו.
ובעוד אלה ממריאים לתוך הנסיעה המייסרת שלהם, אנחנו הנשים חוזרות ללו”ז של מיניקות גם אם ילדינו כבר עמוק בגיל העשרה, קחו אותי לדוגמה.

במוצא”ש התעופף לו מקגייבר לנסיעת התעללות שכזו מהעבודה והלילה הראשון שלי בלעדיו נראה כך:
1:30 לפנות בוקר- יקיצה משינה חטופה ואמירת דברי פרידה ועידוד לבעל הסובל טרם יציאתו נתבגה.
3:00 לפנות בוקר- יקיצה נוספת למשמע דינג הסמס מהמצ’יסטה, השוהה בנשף הסיום שלה בקיסריה ושמודיעה לי כי בעוד כשעה וחצי היא חוזרת.
4:30- יקיצה שלישית, שמטרתה איסוף המצ’יסטה וחברותיה וסבב פיזורן ברחבי העיר.
6:00- יקיצה רביעית לשם הסעת הטייס לתחנת הרכבת.
בכל השעות הקטנות האלה של הלילה, כשאני מתזזת רוחאנדג’אי בין המיטה לאוטו, שהה מקגייבר באוויר בטיסה שלדבריו היתה טיסה מהגיהנום שכללה אף שני קונקשנים מהאמאמא של הגיהנום.

ואחר כך, החלק הקשה מכל- הוא הגיע לארצות הברית של אמריקה הנוראית, קיבל חדר במלון פשפשים ושם נאבק מאבק הירואי בג’ט לק יימח שמו.
וכדי שאני לא אחשוב לרגע שהוא חס וחלילה עוד עלול להנות שם, הוא שלח לי מלוא הטנא תמונות:

של הג’וק שהוא בדיוק חיסל באמבטיה:

של העיצוב המכוער נוסח שנת 79של החדר שלו:

ועוד שלל תמונות המלוות בביאורים מילוליים כגון: מי משתמש בשעון מעורר כזה בימנו!?

ומי משתמש במכשיר עם קלטות וידאו בימנו?!

ואופסי, התפלקה לו גם תמונה אחת של 500 גרם סטייק!!! אוי, רחמנות.

אבל אל לנו להאשים את מקגייבר יקירנו. אני מאשימה את הגנים שלו. מקגייבר הוא נצר לשושלת פולנית ידועה שמעבירה מאב לבן, ליטרלי, את שני ערכי היסוד המרכזיים של העדה המהווים נר לרגליהם והם: אסור לנו להנות ורצוי שנקטר על זה, והרבה.

הכנס הנורא והאיום שאליו נשלח מקגייבר מהעבודה נמצא בפאתי העיר אוסטין שבטקסס. אוסטין נמצאת מרחק שעת טיסה מיוסטון, המוכרת לנו מ’יוסטון ווי הב א פרובלם’. אך גם באוסטין, מסתבר פרובלמס לא חסר-
היא ממוקמת באמצע שום מקום, אין שם מה לעשות, מזג האוויר שם חם ולח למות וברדיוס של עשרות קילומטרים בסביבת מלון הפשפשים בעיצוב שנת 79 השורץ במקקים ושממוקם בטיז אל תחתח- אין שום מרכז קניות ראוי לשמו- ותסמכו עלי, אני מביאה לכם מידע בדוק, חרשתי בדקדקנות בגוגל מפס.

האמת? כאן נשברתי. כל הסבל הזה שלשמו התכנסנו פה וכל מערך התמיכה הפסיכולוגית שאני מתחזקת מרחוק ומבלי שיהיו לי מרצ’נדייס ראויים כפיצוי?! עד כאן!

וכאן נכנס לתמונה המושיע העולמי הידוע בשמו המלא אמזון דוט קום ישתבח שמו לעד. אמזון מתחייב לשלוח לך כל דבר, משרוך נעל ועד חלקי חילוף למעבורת החלל שלך, תוך 24 שעות ועד לפתח ביתך בתנאי שביתך הוא בארצות הברית של אמריקה. או לחדר מלונך. גם אם הוא נמצא בחור הכי טיז אל תחתחי. העיקר שכתובתו של טיזטיז היא אמריקאית.

אז אחרי שהוא התמקם במלון הפשפשים, חיסל בו ג’וקים ושלח את תמונות השעון המעורר ומכשיר הוידאו היתה דממת אלחוט קלה והבנתי שבעלי התחיל להתמקם. ואיך אני הבנתי את זה אתם שואלים? בזכות 21 המיילים שקיבלתי הבוקר ושכולם נפתחים בנוסח הזה:

Hi Macgyver, your package is on it’s way.
ושחתומים בחיוך המלאכי הרחב מA ועד Z שהוא הלוגו הגאוני של אמזון.

נסיעות מהעבודה הן אכן מהשטן, אבל בדיוק בגללן ברא אלוהים את אמזון:

כדי לתת להן קונטרה.

*מוקדש באהבה לבעלי היקר.