כבכול שנה ב 7 שנים האחרונות, אני מעלה פוסט מסכם לארועי יום העצמאות, החג האהוב עלי מכל החגים.

***

וכמו שסיפרתי בהרחבה בשנה שעברה- יש לי פטיש לטקס הדלקת המשואות המרכזי בהר הרצל. אני אוהבת את הטקס הזה, אני נהנית מהטקס הזה ואני חושבת שהוא האירוע הכי מגניב בארץ. בשנה שעברה הזמין אותנו תא”ל נתי כהן היקר, קצין הקשר הראשי הכי חמוד של צה”ל להצטרף אליו ואל המשפחה המקסימה שלו על הטריבונה, והיה קסום. 

השנה, נתי אמר לי מבעוד מועד שקצת יותר קשה להשיג כרטיסים. בכל זאת- שנת ה- 70 למדינה- כולם רוצים להיות שם, כולל אפילו ביבי. ועם כל הויכוחים והבלאגנים שנוצרו סביב הטקס, לא היה ברור כמה כרטיסים אם בכלל יוקצו לצה”ל.

אז כשלפני יומיים הוא שלח לי את התמונה הזו, בצירוף המילה “בידנו”:

לא היה גבול לאושר שלי 🙂

***

את שעות אחר הצהריים של יום הזכרון, העברנו בהר הרצל.

תחילה, ביקרנו בהיכל הזכרון שנחנך שם בדיוק לפני שנה.

 זהו מבנה מרשים, שמבחוץ הוא מזכיר את היכל הספר במוזיאון ישראל. 

בתוך היכל הזכרון, מאוזכרים כל חללי מערכות ישראל. כל חייל מונצח על לבנה שעליה חקוקים שמו ומועד נפילתו, אך ללא ציון דרגתו או מקום נפילתו. 

ההיכל בנוי בצורת פעמון, כשמחלקו העליון חודר אור טבעי להיכל.

מסלול ההליכה הוא בספירלה מעגלית כלפי מעלה, כששמות החללים מסודרים לפי השנים ובגובה העיניים.

מאחורי כל לבנה עומד נר זכרון שנדלק ביום הזכרון של אותו חלל. ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל דולקים כל הנרות בהיכל. המקום הזה הוא מרשים ומיוחד.

אחרי הסיור בהיכל הזכרון, נכנסנו להר הרצל. בשעות האלה של סוף יום הזכרון הוא עדיין שוקק ומלא במשפחות. חלקן מתפללות וחלקן עורכות התכנסויות משפחתיות סביב הקבר. מרגש לראות את כל סגנונות ההנצחה וההתייחדויות.

אני חושבת שהקבר המבוקר ביותר בהר הוא של יוני נתניהו ז”ל:

כשהגענו לקבר שלו עמדה סביב הקבר קבוצה שניגנה ושרה את “ארץ צבי” ואת “התקווה”.

יוני נתניהו קבור לצד הרמטכ”ל  דדו ז”ל.

יוני קבור באזור ד’, בחלקה 4. אבל ככל שעולים למעלה לחלקות העליונות והחדשות יותר, קורה דבר מעניין:

בעוד שהקברים הותיקים הם אחידים ו”ממלכתיים”, בחלקות החדשות יש הרבה תוספות אישיות של משפחות וחברים- תמונות, דגלים, סמלים. זה מרגש אותנו ואנחנו מדי פעם עוצרים לקרוא, להיזכר ולדבר עם החברים והמשפחות שיושבים סביב הקבר וששמחים לספר לנו על החלל שלהם.

אזור א’ בהר הרצל זה סיפור אחר לגמרי. באזור א’ נמצאות החלקות הותיקות יותר ובין היתר ניצבת שם חלקה מיוחדת לזכר הצנחנים שנפלו באירופה:

כשהוצאה חנה סנש להורג בהונגריה ב 1944, היא הובאה ע”י אלמונים לקבורה בבית העלמין בבודפשט. שש שנים אחר כך, הובא ארונה על סיפון האנייה “קדמה” לחופי ישראל, והיא נטמנה בהר הרצל בטקס צבאי מלא. 

בנוסף אליה הובאו בהמשך גם גופותיהם של הצנחנים חביבה רייך ורפאל רייס, שנרצחו בצ’כוסלובקיה. 

עומדות כאן גם 4 מצבות שהוקמו לזכר אבא ברדיצ’ב, פרץ גולדשטיין, צבי בן יעקב ואנצ’ו סירני, שמקום קבורתם לא נודע. 

במיוחד נוגעת לי ללב המצבה של אנצ’ו סירני, שמאחוריה מסתתרת טרגדיה כפולה ואיומה.

אנצ’ו סירני, כידוע, הגיע לאירופה, נתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנה הריכוז דכאו. שם הוא נרצח בירייה, וגופתו מעולם לא נמצאה.  

10 שנים אחר כך, ב 1954, בעת גילוי אנדרטה לזיכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין בקיבוץ מעגן, ארע אסון מחריד שמכונה “אסון מעגן”. במהלך הטקס, טייס של מטוס קל איבד את השליטה על המטוס שלו והתרסק לתוך הקהל. 17 איש נספו בתאונה הזו- ובינהם בנו היחיד של אנצ’ו סירני ואשתו ההרה. בנוסף אליהם נספו גם ארבעה מצנחני היישוב שהיו ביחד עם פרץ גולדשטיין בשליחות וחזרו בשלום.

האסון מזעזע, התוצאות שלו טראגיות אבל הכי מחרידה היא ההתנהלות של המדינה אחרי האסון. כל מי שמתגעגע לימים הטובים של שלטון מפא”י המושחת, כדאי שיקרא על האסון הזה וילמד מה זו מדיניות של טיוח וחוסר צדק, מהי יהירות ורשלנות וכיצד מי שאחראי על אסון כזה המשיך במסלול חייו כאילו לא קרה כלום. 

קבר האחים המצמרר של הרוגי הקרב בלטרון:

בחלקה 22 טמון אבשלום פיינברג:

 ובחלקה 8 טמונה זהרה לביטוב:

למרות שזהרה נשבעה להיקבר לצד שמוליק, שנטמן בהר הזיתים- היא נקברה כאן ולא לצידו, כיוון שהר הזיתים היה באחיזת הירדנים באותה התקופה. לימים, נולדה לאחיה של זהרה, עמוס, בת, לה קרא זהרה, ע”ש אחותו. אך הילדה חלתה ונפטרה בהיותה בת 6. לבקשת אביו של שמוליק, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק בהר הזיתים, ובכך קוימה באופן סמלי שבועתה.

למשרד הבטחון יש פרוייקט מרגש בשם “לתת פנים לנופלים”, שמטרתו להנציח את כל אותם נופלים “שקופים” שלא הותירו אחריהם דבר- כאלה שהיו נצר אחרון למשפחתם. במסגרת הפרוייקט מגוייסים מתנדבים מכל רחבי הארץ שמנסים להשיג שביבי מידע על החללים הנשכחים:

קברו של משה דובדבני שנחשב כנעדר במשך 50 שנה, ולבסוף זוהה מקום קבורתו והוא נקבר כאן: 

 

***

ב 18:30, אנחנו מתחילים לטפס על ההר, לעבר הכניסה הראשית. שם אנחנו פוגשים את נתי וחנה’לה אשתו המהממים, וגם את אחותה של חנה’לה, מלכה, שהיא סקסולוגית של המגזר החרדי ומלאה בסיפורים מצחיקים.

אווירת יום הזכרון הכבדה לאט לאט משתחררת, ולפני שאנחנו עולים לטריבונה, אנחנו רק צריכים לעבור בידוק של השב”כ כי אנחנו יושבים בטריבונה שמאחורי ביבי, והשב”כ במתח.

אני כ-מ-ו-ב-ן  מצפצפת במכשיר הבידוק, וכמו ב-כ-ל שדות התעופה, אני נאלצת לסור הצידה ולעבור בדיקה ידנית כאחרונת המחבלות. אין לי מושג למה אבל אני ת-מ-י-ד מצפצפת במכשירים האלה. תמיד. כשאני מספרת את זה לטייס הוא מעיר: “אמא, את חייבת להפסיק להזריק לעצמך אורניום”. אשתדל.

אחרי שגם הסאגה הזו נפתרת, אנחנו מטפסים למקומות שלנו.

ובכן, אלה המקומות שלנו והם המקומות הכי גרועים בטריבונה. הכי.

אנחנו לא מפסיקים להתמרמר על הקונסטרוקציה הזו שתקועה לנו מול העיניים, ושמסתירה את הכל פלוס אנחנו מתפללים שהיא לא תקרוס עלינו פתאום.

אז בין התמרמרות לתפילה, אנחנו שמים לב לכמה אנקדוטות:

1. מירי רגב לבושה בשמלת כלה. לאורך המופע דאגו לציין בערך 7534 פעמים שהטקס הופק ע”י משרד התרבות והספורט, לבל נשכח:

2. הביבי והשרה קשורים באזיקון. כשהם מגיעים, כפות הידיים שלהם מולחמות זו לזו בסופר גלו, היא תופסת אותו כל כך חזק ולא משחררת, עד הרגע שהוא מגיע למקומו. ואז היא כמעט ומתיישבת בטבעיות לצידו, כמעט, אלא שאז סדרנית חביבה נוטלת את ידה ומלווה אותה בחביבות אך בנחישות למקום הישיבה שלה על הטריבונה.

עכשיו אנחנו מוסיפים לתפילות שלנו לגבי הקונסטרוקציה תפילה מיוחדת שראשים לא יעופו בגלל התקרית הזו.

3. שרית חדד היתה מצויינת. המופע האור קולי הפותח, שבו הונצחו החללים היה מצמרר ומרגש. 

4. מופע הרחפנים של אינטל היה מהמם:

 

 

5. היה משעשע לזהות במופע כמה אלמנטים צפון קוריאניים. למשל, כשהשליט ביבי ג’ונג און ישב במרכז הבמה ומולו הרקדנים המפזזים עם סימבולים לאומניים בהגזמה:

6. כמובן נאום המלך שארך 14 דקות שלמות וארוכות, ושגרם לטקס הזה להתארך על פני שעתיים וחצי.

הצלחתי לצלם אותו מבעד לסורגים של הקונסטרוקציה, צילום סימבולי משהו:

7. כשהגענו לבסוף לטקס הנפת הדגלים לאף אחד לא נשאר כח אפילו למחוא כפיים:

 

8. אבל הרגע הכי פרייסלס היה בתום הטקס, כשיולי אדלשטיין זינק מהכיסא שלו לכיוון מפקד הטקס כדי לומר לו את התודה המסורתית לפני שביבי ישתלט לו גם על זה.

היה מהמם.

***

אבל הדובדבן שבקצפת יום העצמאות הוא כמובן המטס, שהתקיים ביום שלמחרת. תל אביב היתה פקוקה כמו שמעולם לא היתה. ואנחנו יצאנו מוקדם מהבית, חנינו בחניון הבימה, וצעדנו כ 2 ק”מ במו רגלינו לכיוון הנמל. תפסנו מקום טוב והמתנו.

בזמן ההמתנה שיחקנו במשחק החביב עלינו- “איפה אפי”, גירסת המציאות. בגדול, אנחנו משחקים במשחק הזה כשאנחנו מגיעים למקומות הומי אדם: זה כמו בקומיקס- צריך לחפש בנאדם שלבוש בחולצת פסים אדום לבן, כמו אפי:

אז איפה אפי אתם שואלים:

הנהו:

 

Mission Accomplished

אחרי שמצאנו את אפי, אנחנו בשלים לקבל את פני המטס. בכל שנה אני מעלה כאן את התמונות של המטס בתוספת שמות המטוסים והכינויים המעוברתים שלהם. השנה אני אחסוך לכם את הטרחנות- כי הפוסט הזה התארך מעבר למצופה.

 

     

  

אבל השנה בנוסף לצניחות ולמטס היה גם משט של חיל הים:

ואפילו היתה צוללת!

את המטס והמשט חתם באופן סמלי מטוס של אל על: שנזכה לחיות פה, אבל שנזכה לנסוע מכאן, מדי פעם.

יום עצמאות שמח, ישראל.