על חלב סויה, מכתבי התנצלות ואמהות

כשהתגייס הטייס לצה”ל, עברה הקיבה הרגישה שלו תהליך הסתגלות. הילד ידוע בסגולותיו הסטריליות- והקיבה שלו למדה לספוג מיני מזונות שלא עברו סטריליזציה וטיהור, כיאה למטבחי צה”ל, השם יקום דמנו.

אבל במהלך תקופת ההסתגלות, הילד אבחן את עצמו כרגיש ללקטוז, ומאז הוא מקפיד לשתות רק חלב סויה. 

אצלנו בבית, על הדלפק במטבח, מונח פנקס מפונפן כזה, שבו כל אחד מלקוחות הבית רושם את פריטי המכולת שחשקה נפשו בהם. אם הבית המסורה, לוקחת את הרשימה איתה בכל יום שלישי בבוקר לסופר. ורוכשת ממיטב כספה וטוב ליבה את הפריטים שרשומים לה ברשימה. 

השבוע, הופיע ברשימה “חלב סויה” ואם הבית המסורה אכן רכשה חלב סויה ואיחסנה אותו במקרר.

למחרת בבוקר התקיימה השיחה הבאה, עם הטייס שהינו לקוח לא מרוצה:

הטייס: אמא! לא ראית שכתבתי לך חלב סויה??? היית אתמול בקניות ולא רכשת חלב סויה???  למה אין חלב סויה??? למה אני צריך לשתות קפה שחור כמו נהג משאית כי אין חלב סויה בבית???

אני: דווקא יש חלב סויה, תפתח את המקרר ותראה.

הטייס: אין חלב סויה. אתמול בערב אני ומצ’יסטה שוחחנו באריכות על זה שאת לא מתחשבת בנו ובבקשות המיוחדות שלנו ושכתבתי לך במפורש לקנות חלב סויה ולא קנית.

אני: אז ישבתם ולכלכתם עלי??? תפתח את המקרר בבקשה.

(פותח את המקרר ופוגש את החלב סויה)

הטייס: אוי. אני ממש מתנצל. לכלכתי עלייך אתמול על לא עוול בכפך. וגם הסתתי את מצ’יסטה נגדך. אני ממש מרגיש לא נעים עכשיו. אני חייב לעדכן אותה שאת נקייה מכל עוון. אז כיוון שהיא ישנה עכשיו, אני אשאיר לה מכתב.

ואכן, ישב לכתוב לה מכתב בזו הלשון:

***

חודשים רבים המתנו בסבלנות שה”יפה והחיה” החדש יצא לאקרנים. הילדים שלי מתים על אמה ווטסון, כולנו שבויים של דיסני, וכיוון שהוא מוגדר כסרט לכל המשפחה, הלכנו לצפות בו בשישי בערב כל המשפחה.

הסיפור של “היפה והחיה” הוא הסיפור הקלאסי של תסמונת סטוקהולם שבה האדם המוחזק בשבי מפתח אמפתיה כלפי האדם המחזיק אותו בשבי, במקרה זה בל, כלפי החיה.

החיה, שבעבר היה נסיך יהיר ומתנשא, נענש ע”י המכשפה שהפכה אותו ליצור חייתי, וכדי להשתחרר מהכישוף, הוא צריך לזכות באהבת אמת. ביחד איתו, עברו טרנספורמציה כל המשרתים בארמון שלו, ועליהם אני רוצה לדבר עכשיו.

יואן מקגרגור הוא לומייר, רב המלצרים אשר הופך לפמוט. הוא מאוהב בפלומט, שהפכה למטאטא נוצות.

אמה תומפסון היא מיסיס פוט, ראש הטבחים של הטירה, שהופכת לקומקום, והבן שלה צ’יפ הפך לספל תה.

מאדאם דה גרדרוב היא היועצת של הנסיך לענייני אופנה, והיא הפכה לארון בגדים. היא גם אשתו של מאסטרו קדנצה, המלחין הנוירוטי אשר הפך לפסנתר כנף.

איאן מק’קלן הוא קוגסוורת’- מנהל המשק של הטירה שהופך לשעון. ובינו לבין לומייר יש יחסי חברות מקצועיים ואישיים.

בקיצור, חוץ מהזוג המלכותי- היפה והחיה- מוצגות שם הרבה מערכות יחסים זוגיות שונות- חברים, אהובים, זוג נשוי ואם וילד.

בסוף הסרט, יש רגע עוצר נשימה, שבו החיה מת, בל מתאבלת עליו וקוראת בשברון לב “חזור אלי!!!” מה שגורם לקהל להתייפח ביחד איתה. אחרי דקות של התייפחות, החיה עובר טרנספורמציה ישועית, קם לתחייה והופך להיות נסיך יפה תואר. ביחד איתו עוברים את אותו תהליך של מוות וקימה לתחייה בדמות החדשה כל החפצים, וברגע הזה הבנתי שהפכתי לאשה מבוגרת.

כי מה שריגש אותי יותר מכל ההתאחדויות הרומנטיות- של היפה עם החיה, של לומייר ופלומט, או של מאדאם דה גרדרוב עם מאסטרו קדנצה, היתה השמחה העילאית שבה מיסיס פוט, הלא היא אמה תומפסון הגדולה, התאחדה בחיבוק מאושר עם הבן שלה, צ’יפ. כל כך בכיתי שם, שנדרשו 4 טישו כדי להרגיע אותי.

היום בערב אני והטייס הולכים לראות את הסרט בשנית. סרט קסום שאני ממליצה עליו בחום.