איך קליניקה נולדת? כמו תינוק רק בלי האפידורל
אחרי פרשיית העין-גייט, הבטחתי לכתוב כאן על דברים טובים שקורים בימים אלה, ועכשיו אקיים.
ובכן, 587 הקוראים שהספיקו לקרוא את הפוסט שסיפר על השינויים בחיים שלי, בטרם הוא צונזר וירד למחתרת, זוכרים בוודאי שסיפרתי שם איך בוקר אחד בנובמבר האחרון, בזמן ששתיתי את הקפה הראשון של הבוקר, הגעתי להחלטה, אחרי 21 שנים במכון, לצאת לדרך חדשה ולפתוח קליניקה עצמאית.
סיפרתי שם איך מצאנו אחרי חיפושים רבים את התואם של הבית של מיץ פטל, ודקה לפני חתימת החוזה עם בעל הבית הלכאורה נחמד, שיחררתי את הפוסט ההוא.
מה שקרה, דקה אחרי שחרור הפוסט, זה שישבנו עם בעל הבית הלכאורה נחמד כדי לחתום על חוזה, ואז התגלו סדקים בנחמדותו והקוף קפץ לו החוצה. הוא שלף לנו חוזה ברוח מיין קמפ, שכלל חמישה עמודים של סייגים, איסורים, התקטננויות, ואיומים בתביעות משפטיות. לזכותו ייאמר שבפרט אחד הוא בא לקראתנו- הוא לא ציין בחוזה מגבלה לכמות החמצן שהוא הרשה לנו לצרוך בנכס שלו. האיש אשכרה חי בסרט שהוא עומד להשכיר לנו את האחוזה של דיינסטי ולא בית ישן ומוזנח בקצה החורשה, כזכור.
נפרדנו לשלום מהלכאורה, וזה החזיר אותנו לנקודת ההתחלה בחיפושים. בנקודה הזו הרגשתי קצת פיתה על שפרסמתי פוסט ששמח בטרם זמנו והחלטתי לצנזר אותו.
חודשיים חלפו מאז, ובית לקליניקה לא נמצא. בינתיים הספיקו לערוך לי מסיבת פרידה מרגשת מאד מהמכון, שעליה עוד יסופר, התחלתי קורס מרתק במעו”ף, שעליו עוד יסופר וכמעט והוצאתי לעצמי עין, שעל זה כבר סופר.
ואז, ביום שישי בבוקר, נתקלתי במודעה באתר נדל”ן מקומי.
בעל הבית הנחמד שענה לטלפון, אמר שהוא לא נמצא בבית כרגע, אבל שנכנס בעצמנו ונתרשם לבד. כדי להגיע לקליניקה צריך לעבור דרך הגינה הפורחת מהממת שלו, והקליניקה היא בעצם בית קטן בערבה מעץ.
משנכנסנו פנימה יכולנו להרגיש את קרוליין אינגלס חובצת חמאה במטבחון, את צ’ארלס שב הביתה לאחר יום עבודה מפרך בשדה ואת לורה מברישה למרי העיוורת את השיער לפני השינה, בעודן רוטנות ביחד על נלי הכלבה.
בינגו.
למחרת, בשבת בבוקר נפגשנו איתו לשיחה. וכך למדנו להכיר את אחד האנשים הכי נחמדים, נדיבים וטובי הלב שיצא לנו לפגוש בזמן האחרון. כולנו הרגשנו שכל העסק מתאים כמו כפפה ליד או כמו קליניקה למרפאה בעיסוק והוא אמר שהקליניקה הזו מעכשיו שלי היא, ואני יכולה לעשות בה כרצוני ומבחינתו להתחיל כבר מהיום ושאשלם לו רק בחודש הבא, לא בוער. כששאלתי אם אפשר לעשות חור בתקרה כדי להוריד מתקן תלייה לנדנדה הוא אמר שאין שום בעייה והוא יעשה לי את זה בשמחה. כשנזכרתי בלכאורה נחמד שכמעט חתמנו איתו חוזה לפני חודשיים, שאלתי אם יש לו איזה איסור מיוחד שהוא רוצה להגיד לי - הוא הסתכל עלי ולא הבין מה אני רוצה ממנו.
מסתבר שהאיש לא מכיר מושג כזה.
ולכן הוא הרוויח ביושר את הכינוי שלו, ומעתה הוא יכונה פה בבלוג, ‘העץ הנדיב’.
במוצאי שבת התייצבנו נרגשים לטקס המיסה המסורתי בבית המקדש איקאה וכמו המאמינים האדוקים שהננו, אספנו לעגלה את כל הפאודור, ראסקוד, ליסבו, דוקטיג ושות’ שכיכבו ברשימה שלי עליה שקדתי חודשים. וה-כ-ל היה במלאי. זה נס שמעולם לא קרה לי בבית המקדש!
(זו אחת מבין שתי העגלות שלנו)
למחרת בערב, יום ראשון כבר הכל היה מורכב ועמד במקום.
חדי העין אף יכולים להבחין בטייס שהיה ברגילה, וגויס לעבודות שרות, הובלה והרכבה לטובת הקליניקה של אימו.
יום למחרת, שני בבוקר, העץ הנדיב התקשר לומר לי שני דברים: שהוא הכין לי מתקן תלייה לנדנדות. “ושזה נראה עכשיו כמו מועדון סאדו” :-) עם החבל הזה שמשתלשל מהתקרה.
ביום שלישי וביום רביעי היינו עסוקים בסידורים, התייעצויות ורופאי עיניים. ביום חמישי עברנו שוב בבית המקדש לתפילה נוספת ובניר גלים קנינו כסאות לילדים וציוד למוטוריקה גסה. כולם שם איחלו לי בהצלחה בהתרגשות- מהפקידה ועד המחסנאי החמוד שהעמיס לי את האוטו.
בשישי בבוקר, שבוע בדיוק לאחר היום שבו הגענו לראות את הקליניקה לראשונה, ארזתי את אוסף המשחקים העצום שלי, בתוך 19 סלי קניות מהדור החדש של חצי חינם, והגענו לקליניקה:
וסידרנו
וסידרנו
וסידרנו
וסידרנו
וסידרנו
וסידרנו
וסידרנו
פספסתם ממש בשנייה את קרוליין אינגלס
ומבט קצר אל החוץ המופלא. פינת הזולה שלנו:
והעץ הנדיב אפילו שתל צמחי תבלין מתחת לחלון לטובת התה.
אלוהים ברא את העולם בשישה ימים. אנחנו הקמנו קליניקה בשישה ימים. אני רוצה להודות מעל במה זו לכל מי שהיה שותף לתהליך המדהים הזה שקרה השבוע, ובעיקר למאיץ החלקיקים שלי, מקגייבר- שנוסך בי אנרגיה קינטית ומממש כל חלום בעזרת מברגה, פטיש, והרבה אמונה עיוורת באשתו.
