השבוע, בווטסאפ המשפחתי, הפגיז אותנו מקגייבר בהודעות מטופשות בחסות אפליקציה חדשה שיודעת לצרף להודעה סרטונים קצרים (גיפים) עם קשר לתוכן הכתוב. קוראים לאפליקציה הזו guggy.
בין היתר קיבלנו ממנו מלא מלא כאלה:
בשלב מסוים ביקשתי שיפסיק עם זה, כי זה מעצבן. המקגייבר הזה, כשהוא נתקע על משהו- הוא לא יודע מתי להפסיק.
***
בשני בצהריים נפגשתי עם אורנה החברה היקרה שלי מהטירונות, לארוחת צהריים. אין מילים שיכולות לתאר את המפגש בין שתינו. אני חושבת ש”עונג צרוף” זה הכי קרוב לתאר את האווירה. ישבנו ב”ביגה” בכפ”ס הירוקה וכל כך התפעלנו מהאוכל שם, שעפנו עליו בלי הפסקה. רק שמרוב התלהבות שכחתי לצלם את האוכל. מה שכן זכרתי לצלם זה את האוטו שלי בחניון, כדי שלא אשכח חלילה איפה השארתי אותו
אכלתי את המנה שעונה לשם המקוצר לברק צלוי ולשם המורחב פילה לברק צלוי על הפלנצ’ה, מונח על ניוקי תפו”א ופטריות בחמאת כמהין, שעועית ירוקה ופולנטה טרייה. רק מלהקליד את השם אני מריירת פה שנית על המקלדת. היה לי כל כך טעים, שביום רביעי כשיצאתי עם שרונה וחגית החברות שלי מהתיכון, הצעתי שנלך ל”ביגה” ותנחשו מה הזמנתי לאכול. גם כאן שכחתי לצלם את המנה, אז תסתפקו בתמונת האוטו בחניון:
למחרת, בחמישי, יצאתי עם מקגייבר בעלי, ההוא מהאייטם הקודם. סיפרתי לו שיש מסעדה ממש חמודה בשם ביגה ושהאוכל שם ממש טעים. הפעם לשם הגיוון, הלכנו לסניף שבשרונה, ושור אינף- מה הזמנתי לאכול? אכן.
כי כשאני נתקעת על משהו- אני לא יודעת מתי להפסיק!!!
הפעם לא צילמתי את האוטו, כי הוא נהג וזו האחריות שלו לצלם.
***
אבל שחלילה לא תטעו לחשוב שרק אוכל יש בפוסט הזה.. לא ולא. יש גם קולטורה. בטרם הלכנו ל”ביגה”, עצרנו במוזיאון א”י, כי תמיד בינואר אנחנו הולכים לראות את התערוכה “עדות מקומית“. כולם יודעים שעדות מקומית היא התערוכה הכי שווה של צילומי עיתונות ואין מה להרחיב את הדיבור עליה חוץ מלומר בקצרה “לכו”, אבל מה שלכדה את עיניי במוזיאון היתה תערוכונת קטנה בשם “צחור המטפחת” שבה מוצגות המפיות שנהגנו לפרוס על השולחן בארוחת עשר. היה נחמד להזכר:
עכשיו אוכלוסיית הקוראים נחלקת ל- 2. אלה שמגיבים ב”מה זה?”- שילכו בבקשה לנגב את החלב מהשפתיים.
אבל אלה שמגיבים ב”יו!!! גם לי היה כזה!!!”, שותפי הגורל שלי, בוודאי זוכרים שללא המפית הזו, אי אפשר היה לאכול ארוחת עשר. ובאי אפשר, אני מתכוונת לאי אפשר. אני באופן אישי כיהנתי בכל כיתה ג’ בועדת אוכל, ותפקידי היה לוודא שלכולם יש מפית. מי שלא היה לו, נרשם, וזה עבר למורה, וטופל באמצעים משמעתיים. אמיתי לחלוטין.
המפית הזו היתה כל כך מהותית, שאם קרה אחת למליון ושכחתי אותה בבית, הסנדביץ’ לא החליק לי טוב בגרון.
במחשבה שניה אולי זה היה מעודף בלו בנד.
***
עוד מארועי שבוע שעבר ושוב בענייני אוכל:
לקרין גורן יצא ספר מדליק בשם חצי חצי:
מה שמדליק בו, זה שחצי מהספר מכיל מתכונים מלוחים, מלווים בצילומים שלב אחר שלב, שאני כל כך אוהבת, וכשהופכים את הספר לצד השני- זה החצי המתוק עם מתכונים מתוקים. אני החלטתי ליישם את כל המתכונים שלה אחד אחד, ועד עכשיו הכל מעולה.
זוהי הפוקצ’ה:
הפוקאצ’ה שלי למעלה, של קרין למטה. תאומות סיאמיות.
***
כרגיל בשישי בבוקר נסענו לבאר טבע להשיב את החייל הביתה. השילוב של העננים עם השמש החורפית עשו עלי המון רושם ואותם צילמתי:
די התפלאתי עד התאכזבתי שהתינוק של הטלאטאביס לא הבליח פתאום:
שלומו של החייל טוב, תודה. אבל משנכנס לאוטו הוא התלונן על צמרמורות ועל גרון מגרד, שבמוצאי שבת התפתח לכדי חום קל. כמו כל אמא טובה לקחתי אותו ל”ביקור רופא” שזה החלופה הידועה לשימצה של קצין העיר. המקום הקודרני הזה, שמזכיר מרפאה בכפר הכי נידח במדינת עולם שלישי היה מלא מפה לפה במאתיים חיילים ואזרחים חולים שהמקום היה צר מלהכיל אותם, עד שהם גלשו למדרכה. ילדים קטנים עם דלקות אוזניים וגרון, חיילים עם שברים בגפיים- הכל מכל וכל. המתנו שעה בתור שלא התקדם, נדבקנו על הדרך במלריה, דיזנטריה ואיידס, ובסוף התייאשנו וחזרנו הביתה. החייל התגבר על החום בעזרת בוסט של אקמול ושב בשלום לבסיסו.
הייתי כל כך ממורמרת בלב על השירות הרפואי שמקבלים חיילים וילדים חולים במדינה הזו, שבווטסאפ המשפחתי שלנו, כתבתי את כל מה שאני חושבת על השירות הרפואי שמקבלים חיילים וילדים במדינה הזו. אני אחסוך לכם את ההתלהמות, אבל תגובת מקגייבר היתה זו:
צודקת צודקת, אבל לבסוף אני!!! חליתי!!! אני!!! כאבי ראש, צמרמורות, גב תפוס, חוסר מוטיבציה ללכת לעבודה: בקיצור כל הסמפטומים של מחלה אנושה. מיד הודעתי בעבודה שאני חולה ונותרתי במצב סופני לבדי לבדי בבית.
שוב, לא צילמתי, אבל הגיפים המעצבנים מהאפליקציה של מקגייבר יכולים לתאר את מסכנותי:
אני חושבת שהפעם האחרונה שנשארתי בבית בגלל מחלה היה בתקופה שהשתמשתי במפיות המצויירות מהאייטם השלישי בפוסט, ולכן מובנת ההתרגשות.
במהלך בוקר המחלה האנושה, התחלתי ואף סיימתי את הספר החדש של ג’וג’ו מויס:
ספר יפה ברובו, אך הוא מסתיים בקול ענות חלושה, וחבל. אבל בתור ספר החלמה הוא סבבה.
והספקתי גם לסיים את הספר הכל כך נפלא הזה
שאני ממליצה עליו בחום רב לכל מי שהוא בשכבת הגיל שמכיר את מפיות האוכל הכרות אישית, וצפונה.
לבסוף החלמתי באורח פלא ושרדתי לספר לכם את כל זה.
***
רק בריאות.
מפיות, לרגע פרח מזכרוני. הסיפור מתחיל כך, לפני 50 שנה לילדים היתה מפית בתיק האוכל. גם לי היתה לי מפית, אלו בתערוכה הן מפיות של נסיכות…. אמא שלי היתה תופרת שוליים לבד, בד”כ לבן, ותיק האוכל שגם הוא נתפר על ידה היה לו שרוך בקצהו.
אלו היו 30 שניות על תיקי אוכל ומפיות בישראל של פעם.
תודה על העדכון ל”עדות מקומית”
מקסים. מפית אוכל זה דבר שימושי.
כזאת מהממת את…
כיף איתך. תמיד!
גם אצלנו היתה חובת מפיות. אבל הן לא היו כאלה.
בכל זאת ליתר ביטחון אלך לנגב את החלב מהשפתיים…
איילת המהממת, אני קוראת את הבלוג שלך מזה זמן כבר ומגיבה לראשונה, כן, אני מאלה שהגיבו ב”יואו, גם לי היתה מפית אוכל (ברור שיותר מאחת) אני תמיד יושבת מול המסך ומחייכת כשאני “קוראת” אותך, אז תודה
מירב, אין לך מושג כמה שימחת אותי הרגע!
העיקר שאת בריאה כבר!
המפיות ה ו ר ס ו ת ורק השם של התערוכה מעצבן.
אני בגמילה מפייסבוק וזה קשה, אז מזל שהפוסטים המשובבים ש לך נוחתים למייל מדי פעם, תענוג לקרוא!!!