תקופת בחירות היא ללא ספק תקופה סוערת בחיי מדינה, ומשהכרזתי קבל משפחתי כי בבחירות הללו אינני מתכוונת לשלשל את הפתק הקבוע שאותו אני נוהגת בכל בחירות לשלשל, גם המשפחה הקטנה שלנו עמדה בעין הסערה.
הבית שלנו הוא לא ממש בית פלורליסטי, זהו בית השואף לסולידריות בכל תחום, וליצירת דמיון תרבותי ופוליטי בין יושבי כתליו ויהיה נכון יותר לתאר אותו ככור היתוך.
ועל כן, בחודש האחרון, נערכו בכל ערב בביתנו הקט דיונים רבים בחדר הקבינט המכונה גם המטבח, במטרה למצוא תמימות דעים בין המצביעים הפוטנציאלים. דנו באריכות בעד מי כדאי שנשלשל, ובעיקר למי לא, ובכל הדיונים הללו נותרתי נחושה ואיתנה בדעתי שהפעם אשלשל אחרת.
הילדים שלי, משוש חיי, בעלי זכות ההצבעה, עשו לי נחת כשהחליטו לשלשל כמוני.
אבל בעלי שיחיה, שבדרך כלל הוא קל לשכנוע בכל נושא, קל ככבד, התגלה כגרעין הבעייתי במשפחה. יום אחד הוא חשב כמונו, ויום למחרת חשב אחרת. יום אחד הסכים איתנו, יום למחרת התנגד.
ערב לפני הבחירות, אחרי עוד דיון קבינט ארוך, ואחרי שבעלי אמר את דברו ונרדם, הבטנו הטייס ואני זה בזה, ואז בגייס החמישי השרוע רדום בסלון שלנו והטייס הפטיר בזעזוע: אני מרגיש את זה, הוא הולך לדפוק לנו את המשמעת הסיעתית.
אני והילדים שלי שילשלנו היום באחידות דעים, ואין לי מושג למי בעלי החליט לבסוף לשלשל את קולו. אך יש לי חשד יותר מסביר להניח שהשלשול שלו שונה בתכלית משלנו.
לזכותי יאמר כי אני משתדלת לנהוג באיפוק ובסובלנות כלפי המיעוט הבעייתי החי בתוככי ביתנו.
אך כולי תקווה שהשלשול שלו לא יגרום לכולנו להמשיך להתבוסס בקקה ב 4 שנים הקרובות.
ונאמר אמן.
